חדור בתחושת שליחות אמיתית

ביני למשפחת עמר קיים קשר משפחה. תמיד שמעתי על נער פעיל, מלא שמחת חיים, אך לא הכרתיו.
הקשר בינינו נוצר בשנות לימודיו בחטיבה העליונה ב``דה-שליט``.
במהלך שלוש השנים בהן למד בחטיבה, לא זכיתי להיות בין מוריו, אך במסגרת תפקידי כסגנית המנהלת פגשתי בו לעיתים מזומנות.
זה לא היה סוד, שעמר ``מורעל`` על הצופים, ושהלימודים כבודם במקומם מונח, היו אצלו בעדיפות שניה.
שעות על גבי שעות הקדיש לפעילותו הברוכה בצופים, כששימש בתפקיד של מרכז השבט. לא פעם הוא פנה אלי בבקשות לעזרה, לתמיכה, לשחרור משיעורים, לדחיית מבחנים ועוד.
תמיד עם חיוך ביישני, עם מבט ממזרי בעיניים. תמיד בנימוס ובנועם, חדור בתחושת שליחות אמיתית. על פי רוב גם זכה ממני למלוא שיתוף הפעולה.
עמר דאג גם להזמין את חברי ההנהלה בבית-הספר, לכל הטכסים והאירועים המרכזיים שהיו בשבט. אירועים שהיו מאורגנים היטב, ושלא פעם העלו בנו המורים התפעלות בעיקר בשל כושר המנהיגות, הארגון והביצוע שהוא הפגין. כמובן שהיה בנו צער קטן על כך שבית-הספר לא זכה, אף הוא, במיצוי מלוא הפוטנציאל שלו.
לעולם לא אשכח את הרגע שבו נודע לי על נפילתו של עמר.
לעולם לא אשכח את הבחור המיוחד הזה.

ברכה זיגמן