הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך

לבנון בשבילי זה לא סיפור על מקומות. זה סיפור על אנשים.
התחושה הזאת שהשארנו שם חברים וחיילים, מלווה אותי כל הזמן.
אני זוכר כמו עכשיו, את ה- 28 בפברואר, היום בו השיירה של ארז התפוצצה שם, ליד צומת חצְבַּיָה.
את עֹמר יצא לי להכיר, כי הוא היה ליד ארז, והסתובבנו ביחד.
אומנם לא הכרתי אותו כמו החברים שלו, אבל הכרתי אותו כקשרו של ארז, ולא במקרה הוא היה שם באותו יום ראשון.
עמר לא רק התמודד בסיירת גולני, יחידה קשה בפני עצמה שקשה להתקבל אליה. הוא לחם להגיע ליק``ל אחרי שהוא עזב את המסלול בסיירת בגולני. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, ולא רק שהוא הלך ליק``ל, הוא הלך לתפקיד המסוכן ליד המפקד, בצירים, במוצבים, בין האירועים ובאירועים עצמם. זאת הייתה הבחירה שלו.
אני לא חושב שהוא עשה את זה בגלל תום נעורים. בכלל, החיילים של היום דעתנים, יודעים בדיוק מה הם עושים. הוא עשה את זה כי הוא
האמין, הוא האמין שצריך להיות שם, ואני לא יודע מה הייתה דעתו במחלוקת בנוגע ללבנון. הוא עשה כי הוא האמין שצריך לתרום.
ובעיניי, זה אומר הכל על עֹמר.
אני הכרתי עוד צד באישיות של עֹמר, כשהגעתי לחיה ולאבי, וראיתי את המכתב, שעֹמר כתב שבת לפני האירוע. מכתב שעורר הדים רבים בארץ.
כשהוא ראה את העזובה בתל-פאח`ר, אתר הזיכרון של קרבות חטיבת גולני בששת-הימים, הוא לא הסתפק בלראות ולכעוס, אלא ישב טרח, וכתב מכתב לגורמים האחראיים על העניין.
אני לא מכיר הרבה חיילים שאיכפת להם, ועוד טורחים וכותבים. אני חושב שזה מלמד הרבה על עמר האדם.
וכשאני מביט במשפחה שהספקתי להכיר, אני חושב שעֹמר הוא השתקפות של חיה ואבי, של המשפחה, החברים וכל מה שנגע בו במהלך חייו.
אנחנו לא הצלחנו להחזיר את עמר, אבל אני מקווה שאנחנו היינו ראויים לחיילים כמוהו, ואני עוד יותר מקווה שאנחנו נמשיך ונזכור, שנלווה ונהיה איתכם, המשפחה והחברים, בכל עת שתזדקקו לנו.

גבי אשכנזי - אלוף פיקוד צפון