לו קולך ועיניך היו איתנו

בערב שבת יורדת השקיעה ונדלקים הנרות, בימי חג המפה הלבנה וריח המאפה. העלים שוב נושרים, השמש חוזרת וזורחת, וגשם מתדפק בחלון, כאילו לא חלפה שנה.
אך באוויר חל השינוי. נראה שהאוויר איננו זורם עוד. האוויר סוגר אגרוף של כעס, יוקדת בו אש ונשמעת יללת כאב.
למרגלות ההרים נושמים מלאכים בחיק הערפל
ומגיחים מגיא צלמוות – מלאכים המלווים אותך עמר.
איתנו אתה בכל שיחה, בכל אירוע מלווה המחשבה מה היה אילו ???
כיצד הכל היה שונה לו קולך ועיניך עמר, היו איתנו בחיי יום-יום. שעות השמחה היו רבות יותר, ולילות הוריך הטרופים מכאב היו שונים.
חוזרים אל ימי הילדות, בהם נסענו לטיולים משותפים, ואל המשחקים בארגז החול בגינה מול הבית שנקראת על על שמך – כמה לא הוגן !
מופתעים מחדש מחבריך הרבים הקרובים כל-כך למשפחתך, ולכמה אנשים אתה יקר ואהוב.
לביתך ממשיכים אנו להגיע, מדברים עליך באהבה ולכולנו אתה חסר.
באים להתבונן בתמונות שלך הפזורות בבית, בחיוך הצדדי האופייני שלך ובעיניים הטובות שאתה מביט בנו כל העת.
כך חלפה שנה, וכך עוברים ימינו בין שמחה ועצב.
אתה עמר איתנו מותיר עקבות במחשבה ומעשה.
בשגרת חיינו עינייך שבות ופורשות כנפיהן השקופות, ודמותך נמצאת בתוכנו ובלבנו המתגעגע עד כאב.

הדסה וצביקה הויזליך