18.3.2000 - ההספד של דורית קרן |

חזרה להספדים >

עמר,
אם הייתי רואה אותך עכשיו, מרחוק, עומד עם הגב אלי, הייתי רצה אליך נותנת לך כאפה ענקית על הכתף, כזאת שמצלצלת חזק נורא,
אתה היית צועק: "איי! חצופה! "
ואני הייתי צועקת עליך:
"טמבל! תראה מה הולך כאן?!
מה אתה עושה שטויות?!
אתה לא מבין שאי אפשר כאן בלעדיך?!
שאנחנו פשוט לא מסתדרים?! "
ואתה היית צוחק, ככה, עם כל הגוף… ואומר לי: "את דואגת? אני לא…" ונעלם…
אז יופי לך שאתה לא דואג, אבל אני כן… מאוד…
העולם הזה, שאנחנו חיים בו כבר שנה, רק הולך ונעשה יותר ויותר גרוע
נכון, לא רק בגללך, אבל אין ספק שהעובדה שאתה לא כאן, אתנו, רק  הופכת כל מוות שקורה סביבנו ליותר ויותר מוחשי.
התבגרתי השנה מאוד, התבגרנו כולנו.
היו כמה פעמים שכמעט נשברתי, שהרגשתי שזהו, שאני לא יכולה יותר להחזיק מעמד, שאני פשוט לא יכולה לספוג יותר… ואז קרה משהו טוב קטן בדרך, שהראה לי שאין ברירה ושחייבים להמשיך הלאה- מסיבה זו או אחרת.
היו רגעים קטנים שבהם חשבתי שאתה צופה בי מלמעלה וגורם לכל מני דברים לקרות.
אח"כ, כשהדברים לא תמיד התנהלו כמו שרציתי, וחשבתי על זה קצת יותר בהיגיון, הבנתי שזה רק הדמיון שלי, ושאמנם הייתי מאוד רוצה להגיד שאתה שומע, יודע וקשור להכל , אבל אני יודעת שזה לא ככה.
שאתה מת וזהו.
אולי אתה עוד קיים איפשהו, אני לא יודעת, אבל בעולם שלנו אתה כבר לא. ולא יעזור כמה שנרצה.
ואנחנו רוצים… כל רוצים…
אין אחד מאתנו שלא היה נותן הכל עכשיו כדי לקבל אותך בחזרה.
מעטים הם ברי המזל שיוצא להם לפגוש אותך בחלום.
אני לא בניהם , לצערי, ואני גם לא מאמינה שאי פעם אהיה.
הכל עניין של השלמה, ואני כבר השלמתי עם העובדה שאת הכאפה שמגיעה לך ממני לעולם לא תקבל.
ומעכשיו רק הולך ונהיה יותר קשה…  
אוהבת אותך תמיד, ומתגעגעת אליך יותר מכל דבר אחר...

 

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2021 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ