ראיון עם חניכי עובדה

נסו לתאר את המפגש הראשון שלכם עם עמר.

עידית פליק - בפעולה ראשונה התחלקנו לשתי קבוצות. דפי הדריכה קבוצה אחת ועמר הדריך קבוצה שניה,אני הייתי עם עמר,  בפעולה זו היינו אמורים להכיר אותו.

עמר סיפר לנו קצת על עצמו, על שנת השרות שהוא עשה באור-יהודה, על  השרות הצבאי שלו, הוא הביא לנו כל מיני תמונות שלו, הוא לקח אותנו אליו הביתה, כיבד אותנו  בדברי מאכל, אני זוכרת גם שבמהלך פעולה זו, הוא הכין לנו פאזל של כל החברות שהיו לו וביקש מאיתנו לסדר את הפאזל לפי סדר החברות. הוא הביא גם לפעולה  פלקט ובו הוא כתב את ה"אני מאמין שלו"  כשהוא נעזר בציטוטים שהוא הזדהה איתם.  מספר הציטטות הגדול.

שאלה - איזה זיכרונות יש לכם מהפעולות שעמר ודפי העבירו לכם?

עידית פליק -  אחת הסיבות שעמר החליט להדריך אותנו הייתה לשכנע אותנו לצאת לשנת-שרות, לפני הגיוס לצה"ל. לכן כל הזמן הוא טפטף לנו את זה במהלך הפעולות.

נועה אוני - הוא גם העביר לנו פעולות שהיו מעין הכנה לקראת הגיוס שלנו לצה"ל. הפעולה האחרונה שעמר העביר לנו הייתה על לבנון, הוא הסביר לנו כמה חשובה הנוכחות שלנו שם, הוא חילק אותנו ל-3 קבוצות: צה"ל, צד"ל וארבע אמהות, נציג מכל קבוצה הציג את עמדתו. המסקנה שלנו הייתה שצריך לצאת מלבנון, התגובה של עמר הייתה שאנחנו עדיין לא מבינים הכל, ובסופו של דבר  מצאנו עצמנו משוכנעים שאומנם הדבר הנכון הוא להשאר שם, כמו שעמר חשב.

חגית הורוביץ - מעבר לשנת השירות, הקניית ערכים ופעולות חינוך היה לו מאוד חשוב הקטע החברתי בשכבה שלנו, שכבת י"ב המסיימת השנה את פעילותה בשבט, לכן הוא אירגן לנו המון טיולים ופיקניקים.

אייל כהן - עמר יצא אתנו לכל הטיולים שהשכבה יצאה. תמיד הגיע עם פק"ל הקפה המפורסם שלו, שהוא הכין לעצמו מארגז תחמושת, את הדופן העליונה של הארגז הוא צבע כמו לוח שח-מט, ובתוך הארגז היו לו תמיד- גזיה, כוסות, כפיות, קפה, סוכר ותה.    

לטיול חנוכה , אני זוכר הוא הביא 3 קרטונים של חלב, קרטון לכל יום, כל עצירה היינו מוציאים את הפק"ל, הייתה "מועצת חכמי התה" שהייתה אחראית על הכנת קפה ותה ואת הבנות הוא היה "מסנג'ר" לשטוף כלים.

פולינה גורבטוב - על  לוח הפק"ל שהוא הביא לטיולים היינו משחקים איתו שח, כשהייתי משחקת איתו הוא היה צוחק עלי ואומר שזה לא יכול להיות שאני רוסיה אמיתית כי אני לא טובה בשח-מט.

מיכל פוקס - אותי ואת שירלי הוא לימד לשחק , שח-מט, אך כיון שלא היינו טובות בזה, הוא היה אומר לנו שנשחק אחת נגד השניה, הוא היה מסתכל עלינו מהצד איך שאנחנו משחקות ועל כל צעד שעשינו הוא היה אומר: "צעד חכם- אך לא נבון". 

מיכל אליאל - פעם שפכתי קפה על השק שינה שלו ואז הבנות ששטפו את הכוסות היו גם צריכות לשטוף לו את השק שהתלכלך.

שי כתר - בטיול חנוכה, אני זוכר את עמר עם השק שינה הגרמני שלו, שק גדול וחם, כל בקר היינו מתעוררים בחמש, ואז  הייתי קופץ לשק שינה שלו, הוא היה עוטף אותי והייתי מתחמם אצלו בשק.

מיכל פוקס - בטיולים הוא היה מביא אוכל של חיה, ונותן לנו לטעום מהמאכלים שלה. פעם לפיקניק בשבט הוא הביא סלט שחיה הכינה, ולדבריו רק  אמא שלו יודעת להכין סלט כזה, הוא נתן לכולנו לטעום מזה.

לפיקניק שעשינו פעם בחולדה הוא הביא בשר ואיזה רוטב מיוחד, וכשהבשר לא הספיק לכולם, הוא העביר בינינו את הרוטב, ואמר למי שלא טעם מהבשר שלפחות יריח...

שאלה- הוא היה מדריך קשוח?

מיכל אליאל - אי-אפשר לומר שהוא היה מדריך קשוח, עשינו דברים מתוך הערכה וכבוד אליו. היו איתו גם המון צחוקים.

שאלה- דפי, איך את ועמר הייתם כצוות הדרכה?

דפי לוי - בעמר היה משהו מאוד מיוחד, משהו שהיה רק בו.  בדרך כלל כשבוגרים מסיימים את הפעילות שלהם בצופים הם מתנתקים ממה שנעשה בתוך השבט, עמר תמיד הרגיש מחובר אליו.

כשאני כבר התנתקתי מהצופים היה זה עמר שבא אלי ושכנע אותי לחזור ולהדריך את שכבת  י"ב.

 הוא אמר לי שמדובר בשכבה מצוינת ושאנחנו הולכים לעשות את זה...  

 ובאמת כל הפעולות שעשינו יחד היו תמיד מאוד ערכיות ומלאות אידיאולוגיה. לפני כל פעולה הוא דרש ממני להציב מטרות ולרשום מה החזון והערכים של אותה פעולה, כשהוא  מסביר לי את ההבדל בין השניים, שעות היינו יושבים רק בשביל לעשות את ההבחנה בין חזון לערכים, הוא שיגע לי את השכל עם זה.  הוא רצה שהחניכים יקבלו ערכים שהופכים אותם לאנשים טובים יותר,  שאיכפת להם...ושיתרמו לקהילה.

והחזון שלו היה שכמה שיותר חניכים יצאו לשנת-שרות.

שאלה- כמה חניכים מהשכבה חושבים לצאת לשנת שרות?

מור קלינצקי - אנחנו מקווים שיצאו בערך 12 חניכים.

בימי ששי כשהיינו מגיעים לשבט השאלה הראשונה של עמר הייתה: "חתמתם כבר על שנת-שרות?"

מיכל פוקס - כבר מזמן חתמתי שאני יוצאת לשנת שרות. היה לי חשוב לספר לו על כך, שיהיה גאה. אם הוא היה יודע שכל-כך הרבה חניכים רוצים לצאת לשנת שרות הוא היה הכי מאושר בעולם.

   עידית הורביץ -      מעבר לשנת השרות, ערכיות וחינוך, היה לעמר מאד חשוב גם הקטע החברתי של השכבה. הוא ארגן לנו הרבה פעולות כיף, טיולים, פיקניקים.

אייל כהן - לעמר היה גם מאוד חשוב שנתנדב בקהילה ונעזור  איפה שצריך, וכשהיה לפעמים קשה הוא עשה הכל שלא נשבר. יום אחד הוא לקח אותי ואת מיכל פוקס והציע לנו להתנדב במוסד של נערים חריגים ולנסות לשלב אותם בפעילות שבצופים, לא האמנתי שאמצא את הזמן לכך, וגם לא האמנתי שיצא מזה משהו, אך הוא שיכנע אותנו להתחיל ולנסות, בסופו של דבר התחלנו לפעול שם  באופן קבוע ומסודר, אותם נערים השתלבו בפעילות השבטית,הפעילות הזו נמשה גם אחרי שעמר נהרג, ולמרות   שלפעמים היה קשה לא הרמנו ידיים  כי זכרנו את מה שעמר אמר לנו: "החוכמה להמשיך גם כשקשה"

שאלה- מתי אתם מרגישים שעמר חסר לכם?

מיכל פוקס - לי הוא מאוד חסר בטיולים ובפיקניקים.

עידית פליק - עמר מאוד רצה שנצא לשנת שרות, לי זה מאוד קסם. רצינו שהחניכים מהשכבה יצאו  כולם יחד לאותו גרעין, בינתיים הציעו לנו לצאת במסגרת גרעין "רעים" וזה אומר שכל אחד יוצא עם חניכים מכל מיני שבטים אחרים. ועכשיו אנחנו כל-כך מתלבטים, עמר עכשיו מאוד חסר לי, אתו היינו יכולים להתייעץ, הוא  היה תמיד יודע מה הכי טוב עבורנו, כל-כך סמכנו על שיקול דעתו.

נעה אוני -  כשעמר נהרג, הרגשתי פתאום כמה הוא חסר לי. חיכיתי שהוא יגיע לשבט, יאסוף אותנו ויספר לנו על התקרית, יסביר לנו מה קרה, תמיד הוא דיבר איתנו על האירועים שהתרחשו בארץ...  

הרגשתי שאני צריכה אותו אתנו  דווקא בשעות הקשות האלה.

פולינה גורבטוב - לי הוא חסר בימי ששי אחר –הצהריים. אחרי משחקי הכדורסל בשבט, הוא היה מגיע אלינו, כולו מזיע, וכל הזמן מצחיק אותנו, לכל אחד מאיתנו היה לו כינוי, לי הוא קרא "פלולינה", להדר (אחות של הילה בת שכבה שלו) הוא קרא הילה, לעידו שהוא שחום עור הוא קרא "שוקו" לעדית "שוקולית"- כי  תמיד הוא שכח את השם שלה.

 אייל כהן - אני זוכר את עמר עוד מהתקופה שהוא היה  בי"ב, כשהוא היה מרכז צעיר, תמיד היה מגיע עם גופיה וכפכפים כחולים מגומי.

אני ויואב מאוד התלהבנו מהכפכפים שלו, הלכנו וקנינו לנו ב- 8 ש"ח אותם כפכפים, למחנה קיץ הגענו עם הכפכפים האלה, למקלחת היינו הולכים להתקלח איתם, אני זוכר כמה גאים היינו בכפכפים האלה.

איתמר כהן (מוצי) - עמר תמיד אמר שבתחילת כל קיץ צריך לקנות 2 זוגות של כפכפים, כי לקראת סוף הקיץ תמיד זוג אחד נגמר, ולא תמיד אפשר להשיג אותם.

אני את עמר אזכור עם הכפכפים והגופיה.

שאלה- איך נודע לכם שעמר נהרג?

מורן טולידו - עבדתי במופת, פתאום הגיעה לשם הידיעה, כולם שם הכירו את עמר והיו בהלם, מירי הבוסית שלי היא שכנה של עמר, היינו פשוט המומים, עזבתי הכל ורצתי לשבט, שם כבר היו כולם.

מיכל אליאל - הייתי בשבט, גיא מרכז השבט ששרת ביק"ל שמע שהיה פיגוע בלבנון, חששנו כי ידענו שעמר שם, נסינו לתפוס את עמר בפלאפון, אך הוא לא היה זמין, השארנו לו המון הודעות.

בסוף התקשרנו אליו הביתה....ובשניות הבשורה הקשה הזו התפשטה, התקשרנו מיד לכלם, ותוך זמן קצר כולם הגיעו לשבט, החניכים, הבוגרים, חיילים הגיעו מהצבא, השבט היה מוצף באנשים, זה היה כך כל השבוע.ן

אייל כהן -  אני לא אשכח את הרגע בו קיבלתי את הידיעה, ואת הבכי של  ניסים טולידו, אב השבט, הוא היה פשוט שבור.

שאלה - מה זה "יום הזיכרון" בשבילכם?

רועי שמעוני -  אם יש דבר שאני לא רוצה שיגיע עכשיו, זה יום הזיכרון. כשנעמוד כולם, תלמידים, בוגרים, חיילים והורים בטכס שבדה-שליט, וכשיקראו את שמות הנופלים, אותם שמות שעומר קרא בטכס לפני 4 שנים, אני לא יודע איך אעמוד בזה, כשיקראו את השם שלו אחרון ברשימת הנופלים, זה יהיה לי רגע מאוד קשה.

דפי לוי - אין יום שאני לא חושבת על עמר, בשבילי כל יום הוא יום זיכרון, רק השירים ברדיו ביום הזה  יגמרו אותי.

שאלה- אם הייתם יכולים לומר לעמר עוד דבר אחד מה הייתם אומרים לו?

איתמר כהן (מוצי) -  אני הייתי אומר לו שחצי שכבה חתמה על שנת שרות, תראה הצלחת.

אייל כהן -  אני הייתי אומר לו עד כמה אני מעריך את כל הדברים שהוא עשה למענינו, בעיקר את הדברים שהוא לא היה צריך לעשות ושלא ציפיתי שהוא יעשה,  כמו היציאה שלו לפיקניקים ולטיולים איתנו.       

דפי לוי - יש לי כל-כך הרבה מה לומר לו, אני עוד מחכה לו שיגיע ביום ששי ויגיד לי  כמו שהיה רגיל לומר לי תמיד: "דפי מה העניינים? קדימה בואי נזיז את העסק."  

חשוב לי שידע שאנחנו ממשיכים את הפעולות בשכבה גם כשהוא לא איתנו כי זה מה שהוא היה רוצה שנעשה.