עמר – קשרו האישי של ארז גרשטיין

במשך כשנה וחצי שירתי בלבנון בחפ``ק של מפקד היק``ל, ולמעשה עמר החליף אותי בתפקיד.
להיות קשר של מפקד גזרת לבנון הנה אחריות מעל ומעבר למה שמקובל לתת לחייל פשוט בצה``ל. זו בדיוק הסיבה שעמר נבחר לתפקיד זה. אדם עקרוני, עקשן ודקדקן.
לבנון של חיילי צה``ל ושל אזרחי מדינת ישראל הנה ארץ מלחמה. מקום שבו כולם אויבינו, מקום שבו חיילינו מופגזים כעניין שבשגרה, מקום שבו נופלים ונפצעים טובי בנינו.
אבל לנו לבנון הייתה בית שני. ארץ של נופים מדהימים, אנשים פתוחים ולבביים, אוכל טוב ותרבות שונה, בקיצור, מקום שלמדנו לאהוב.
עם כל כניסה של השיירה, היינו נושמים נשימה עמוקה, מגבירים את הערנות, מרגישים את האדרנלין, ויחד עם זאת, חשים את האווירה, ונהנים מהמראות. הכרנו שם את כל הדרכים, כל כביש וכל שביל, כל כפר בשמו וכל פיצול של שביל ידענו לאן מובילות דרכיו.
איש לא הכיר את לבנון כמונו, ובפרט הקשר, מתוקף תפקידו.
את עמר לימדתי אני בעצמי את הכל: נהלים, כבישים, קשר, כפרים. הוא היה משנן הכל וחוזר אלי ומעשיר אותי בפרטים, מדהים אותי בכל פעם מחדש.
המושב שבו עמר ישב, ולפניו אני, הנו מושב של כבוד. להיות צמוד לאישיות הבכירה ביותר בגזרה, על אחת כמה וכמה אדם נערץ כמו ארז גרשטיין, שהיה מושא להערצה בקרב כל חיילי צה``ל בגזרת לבנון.
הרבה אנשים רמי דרג ישבו מאחורינו במרצדס, ולא אחת טפחו לנו על השכם ואמרו: ``כל הכבוד ילד``, או סתם פיתחו שיחה קצרצרה.
הרבה פקודות ירי, הרבה אישורי שיירות, הרבה דברים שאיני יכול לפרט על הנייר, עברו בינינו לבין המפקד, ודרכינו חזרה לחמ``ל. אחריות עצומה בידיים של חיל-נער. אני יכול לומר לכם בפה מלא, שעמר, כמוני, היה מודע לאחריות ולכובד התפקיד, ומילא אותו בצורה הטובה ביותר.
יחסי פיקוד ישירים בין חיל לתת-אלוף הם דבר נדיר בצה``ל. מתוקף תפקידו כקשר עמר היה מקורב לארז ומלא גאווה על כך. מעבר לזה היה הקשר מכובד ומוערך ע``י כל הדרגים הבכירים בגזרה ובאוגדה. בשטח, כולם ידעו שהקשר הנו הדרך אל המפקד וממנו. מניסיוני למדתי שטעות קלה של הקשר, עלולה להטעות גורמים בכירים בגזרה ולשבש מהלכים. את זאת הטמעתי בעמר והבהרתי לו עד כמה כבד המשקל שעל כתפיו, מעבר למשקל האפוד.
כשדיברנו בצוות על לבנון ועל המוות, ועל ללכת אחרי המפקד, לא היו בנו שום הרהורים של חרטה. מתוך הכרה ברורה בתפקידינו ובאופי השירות שבחרנו, היינו מודעים לחלוטין לעובדה שבלבנון, אף שהיא ה``מגרש הביתי``, דברים עלולים להשתבש. הכאב שהוזכר בשיחות בינינו, לא התרחב מעולם מעבר למעגל הצוותי. השיחות על ה``כמעט`` טובלו בהומור שחור ובביטחון גבוה. המחשבה הייתה בכיוון המוחלט של נכונות למות למען המדינה, המפקד, התפקיד והחבר לצוות. לא חששנו מהמוות ולא חשבנו על כאב המשפחה. מי שחושש לחייו לא יתפקד במקרה של אירוע. כך למדנו ובזאת האמנו.
כשבחרנו בעמר להיות קשר, סיפרתי לו שהקשר שאני החלפתי, השתחרר עם רסיס בגולגולת מהתקלות בלבנון, בחפ``ק של אלי אמיתי. שאלתי אותו אם למרות זאת הוא מעוניין באחריות. עמר ידע לאן הוא נכנס, ועשה זאת בגאווה רבה ובלב שלם. עמר הגיע לצוות בתקופה שבה היינו בוחנים אנשים בשבע עיניים ומדיחים אנשים בהחלטות של רגע. כששמונה אנשי-צוות צריכים לסמוך אחד על השני בעיניים עצומות, אין מקום לטעויות. זו הסיבה שעמר נבחר לצוות, ואף נקלט במהרה בתפקיד התובעני, כקשרו האישי של מפקד היק``ל.

טל אילון