יום ראשון, ה-28 בפברואר

השעה עוד מעט 12:00 ואני צועדת היישר אל עבר שער הבסיס. עדיין עייפה מבילוי סוף השבוע. העיניים אדומות מעייפות, הליכה איטית, כאילו מנסה לדחות את הקץ, כאילו אם אלך לאט יותר, סוף השבוע לא יגמר.
12:10 כבר עברתי את הש.ג. ואני צועדת אל עבר המגורים. הבסיס כהרגלו רועש, מלא פעילות, אבל למרות הכל יש שקט מסוים, ``שקט מת`` אם יש דבר כזה בכלל.
לאחר מספר צעדים נוספים הוא תופס אותי ביד. ``בואי מהר היה אירוע``, ואני לאט ובשקט צועדת אחריו אל עבר רחבת הקשר. אין לאן למהר הרי אירוע זה דבר שבשגרה כאן. התיק הגדול עוד על הגב, ואני נשרכת מאחוריו. הוא מושך אותי ביד שוב ``נו תלכי כבר יותר מהר``.
12:15 הגענו לרחבת הקשר. מסביב למכשירי הקשר יש מין התקהלות והמולה. אנשים מדברים ביניהם ותופסים את הראש, ואני עדיין לא קולטת. ואז נשמעה שוב הקריאה בקשר ואח``כ חוזרים עליה כולם בקול, וממלמלים מילים לא מובנות, ועכשיו אני כבר לא שומעת כלום. ושוב ``השקט המת`` הזה, וכבר לא רואים כלום מעבר למסך הדמעות. והוא תופס אותי ביד ואומר: ``תירגעי, תנגבי את הדמעות, אסור שאף אחד ידע !!! עכשיו רוצי ללשכה ותעזרי לבנות שם``
את הדרך ללשכה עשיתי כאילו מתוך חלום, מתוך סיוט.
ובלשכה ``השקט המת``, והעיניים של כולם אדומות מבכי, והפרצופים אינם מסגירים דבר, הרי אסור שאף אחד ידע.
שרק אמצא כוחות להתגבר, שרק אמצא מילים בתוך ההלם, המון מילים רוצות להאמר וכל מילה נמהלת בתוך דמעה.
הטלפון לא מפסיק לצלצל בלשכה. ואנחנו מחליפות בינינו מבטים מי תענה עכשיו. מי תהיה זו שתרגיע את אילו שנמצאים בצידו השני של הקו, ששמעו, ועוד לא יודעים כלום. ואחת מאיתנו מרימה את הטלפון: ``לשכה שלום, אל תדאגו הוא בסדר גמור, הם פשוט בסיור בגלל זה הפלאפון לא זמין``.
אבל השמועה כבר עשתה לה כנפיים ``אל תקשיבו לשמועות תאמינו לי תסמכו עלי באמת שהוא בסדר``.
ושוב מוחים דמעה ונושמים עוד נשימה כבדה, ועונים לטלפון הבא, ומשקרים שוב כי הרי אסור שאף אחד ידע. והבסיס כולו רועש וגועש וההמולה עצומה וכבר אין שקט, רק רעש ודמעות, ואנשים שרצים לשום מקום, מחפשים ולא מוצאים את עצמם. בראש המחשבות רצות להן, וגם הן לא מוצאות מנוח.
ואז, אני רואה את החיוך שלך, את המבט הממזרי מרוח על פניך, כאילו יש איזה דבר שרק אתה יודע שומר סוד ולא מוכן לגלות.
ואני נזכרת בשעות שהעברנו יחד במשרד שלי: קוראים עיתון, מדברים, מחפשים עוד מסלול לטיול בשבת, מכינים מור``ק (מורשת קרב) נוסף, הרי צריך לדאוג ``לקצת`` חינוך בצוות, ומי יותר מתאים לזה ממך.
והמחשבות רצות להן אל ה-2 בפברואר 99 שבועיים לפני, הנה אנחנו מטיילים ברמת הגולן, הנה אנחנו בקלעת נמרוד, ובבנטל, משקיפים על סוריה, והנה אנחנו בתל פאח`ר מביטים אל עבר עמק הבכא, והכעסים שלך על העזובה במקום...
ושוב הטלפון מצלצל ומחזיר אותי ללשכה ושוב מישהו עונה.
וכמעט ראיתי אותך, ושוב נעלמת.
והדמעות זולגות להן אחת אחת, ואף אחד לא מוחה אותן. עכשיו כבר מותר לבכות, הרי כולם כבר יודעים.
``הלב נצבט ובגרון מחנק והדמעות יורדות להן כמו גשם, כל כך קשה לכתוב דמעות, קשה לשאת את הדממה`` (אריק איינשטיין)

אוהבת ומתגעגעת
לי-רון יהלומי
משקית חן יק``ל