מתגעגעת אליך ולא מאמינה

החלטתי שאני חייבת לכתוב לך משהו, משהו שינציח את ההרגשה, שלעולם לא אוכל להתנתק ממנה.  אותה ההרגשה של הפעם הראשונה להיות מאוהבת בך, ועכשיו ההרגשה הנוראית לכאוב את החלל שהשארת.  עברו כמעט חודשיים מאז שעזבת ואני עדיין מתקשה לעכל. אני מרגישה כל-כך קרובה אליך וכל כך מתגעגעת. היית בשבילי המון, ועכשיו נותרו לי רק הזיכרונות: זיכרון של הנשיקה הראשונה, של הלילות הארוכים ביחד, הנסיעות לים, החיפוש אחרי מטאורים, הטעמים, הריחות, השירים ואפילו המריבות הקטנות על צבע השמיים וגודל כדור הארץ… אני נזכרת במפגש האחרון שלנו בדרך לצפון, אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו, ישבת שם, כאילו כועס, מסיט את המבט, עושה כלא רואה, אבל לא באמת יכולת להתעלם, וכשנפגשו המבטים והידיים, פתאום זה היה כמו אז. השלמנו פערים. השיחות היו של חברים אמיתיים שגם אם לא נפגשים לעיתים קרובות, תמיד יש עוד על מה לדבר. סיפרת לי על ארז, על היק``ל ועל מרכז קנדה, סיפרת על תוכניות של המשפחה והתוכניות שלך לצאת לשליחות לפריז, ועל החברים שלנו מהבית. נפרדנו בקריית-שמונה. פרידה קצרה שהשאירה אותי עם טעם של עוד. ובהתאם לכל הציפיות, למרות שלא נתתי לך את מספר הטלפון, ידעתי שתפתיע. למחרת התייצבת לביקור, כזה היית. ועכשיו אני זוכרת ומתגעגעת אליך, לחיוך, למבט, לאהבה שהיתה לנו, לשיתוף, למריבות הקטנות, לחיבוקים, לצחוק. מתגעגעת ולא מאמינה. היית תמיד חלק כל-כך חשוב ממני ולעולם תשאר.      

 חמוטל שמעוני - ``חמצוץ``