פרידה מחניך

כשרואים את הצורה המקרית, גם אם לא נעדרת הסמליות, בה בוחר המוות את קורבנותיו בשדה הקרב, ושבה בחר המוות את עמר, אינך יכול שלא לתהות על מובנם של החיים.

יש מי שנתנו לו חיים ארוכים ובמובן זה כמעט ואינו חי.
ויש מי שנתנו לו חיים קצרים ומלאים, בהם למד ואהב, ולחם וחינך חניכים, והתלבט בבעיות היותר עמוקות של חיינו, ונשאר עם זאת רגיש ופתוח לחייך חיוך עצום, לטייל בלי סוף, לפרוח, לתת, כל-כך הרבה לתת. אם יש בכלל נחמה לחיים שנגדעו בגיל 22 הרי שזו הנחמה.
עמר שלנו בחר בחירות כה רבות בחייו: בחר לחנך, בחר להתנדב, בחר בשנת שירות, בחר להיות סמל ומופת, בחר להשפיע ובחר להשתייך למשפחת הלוחמים. במודע בהכרה ובידיעה ברורה מה מחירה האפשרי של בחירה זו. לא פעם נשמעת בחיינו האימרה ``לכל אדם יש תחליף`` אך אין מי שיוכל להציע תחליף למה שעמר היה יכול להטביע על הסביבה, על תחום היצירה ובודאי על תולדותינו כולנו, לו חי.
את עמר האיש לא נוכל להחזיר לחיים, אך את עמר ומורשתו, הסמל, הרוח הזאת העשויה ללא חת, את הלב הזה החם וצמא הרגישות, את האמונה הזאת בצדקת הדרך נרצה לאמץ ולנצור לעצמנו, להנחיל ולהוריש לבאים אחרינו.
בטוחני כי בכל אלה נדע לעמוד, וככאלה מקימים אנו לעמר מצבה, שחשובה ממנה ואולי אף יפה ממנה לא נוכל להקים.
אנחנו יכולים לחשוב על המוות רק במושגים הארציים שלנו.
אנחנו אומרים: ``נוח על משכבך בשלום``, אבל אם יש משהו מעבר לכאן אני בטוח עמר, שאינך נח, אתה כבר עסוק בהקמת הקבוצה שלך, מתווכח, דואג, טופח על השכם, מחנך, ובעיקר דואג שיהיה רק טוב.
עמר, אני לא נפרד ממך, והחברים שלך לא נפרדים ממך, בכל מקום אתה איתנו, אנו נושאים אותך אתנו באהבה ובגאווה.

שרון הוד