מתבכיין ומוציא ציונים לא רעים

את עמר אני מכירה מהילדות.ההורים שלנו חברים וגם הסבתות שלנו היו חברות. לי ולעמר היה קשר מאוד מיוחד. אני לא הייתי בצופים לכן גם לא הייתי חלק מהווי הזה שלו. החברות בינינו הייתה שונה.זו הייתה חברות מקסימה ומיוחדת. ברות שנמשכה מהילדות, ימי בית הספר היסודי, לאורך ימי התיכון והשירות הצבאי. תמיד הרגשתי מאוד קרובה אליו. היו לנו הרבה שעות של ביחד. בתיכון למדנו הרבה יחד, וגם בשירות הצבאי המשכנו לשמור על קשר הדוק. בכל הזדמנות שהייתה לנו הקפדנו להיפגש.

עמר תופס חלק מאוד מרכזי בכל הזיכרונות שיש לי מאותם ימים.
בבית הספר היסודי אני זוכרת, סיפרו אותי פעם בתספורת משונה. כשעמר ראה אותי, הוא נתן לי טפיחה ואמר: `` כמו אלי אוחנה`` מאז דבק בי השם ``אוחנה``, כך הוא קרא לי.
בכיתה י``א וי``ב עמר היה עסוק מאוד בצופים, במהלך השנה הוא לא השקיע הרבה בלימודים בעיקר היה לומד לפני בחינות.
שנינו למדנו כלכלה, וכל פעם לפני מבחן בכלכלה הוא היה מצלצל אלי ומתחנן: ``קרן, את חייבת לעזור לי,את חייבת ללמד אותי`` ובאותה נשימה היה מוסיף ``לומדים עד ארבע`` ממש ככה. היה מקציב לי זמן מאוד מוגבל בכדי ללמד אותו את כל החומר, כי תמיד הייתה לו איזו פעולה מאוד חשובה בצופים. ככה היינו יושבים ולומדים, ובין לבין היינו גם מרכלים קצת, על חברים מהשכבה, הוא התעניין עם מי אני יוצאת ואני הייתי מנסה להוציא ממנו מי החברה החדשה שלו. ``קרן, את לא סומכת עלי?`` הוא היה שואל. האמת שבעניין הבנות אף פעם לא דאגתי לו. כך ישבנו ולמדנו יחד גם לבגרויות. תמיד הוא התבכיין שהוא לא יודע את החומר. בסוף היה מוציא ציונים טובים משלי.

קרן דביר