את הזיכרונות איש לא יקח מאיתנו

``פיגוע קטלני ברכב המפקד`` – צעקו הכותרות הראשיות. הפעם עבורינו זה לא היה עוד שם של חייל, זו לא היתה עוד מצבה, עוד משפחה שכולה. הפעם זה היה ממש קרוב, מתוכנו. הפעם זה הגיע עם צמרמורת רעד ונהרות של הבכי.

ביום שבת, שבוע לפני הוא התקשר וביקש להכין לו את הכפפות לטיול.
ביום שבת שבוע אחרי, כבר לא נשאר מה לעשות עם הכפפות. הן נקברו יחד איתו, בין ערימות החול.
כל חייו סבבו סביב הצופים, התרומה לקהילה, העזרה לזולת וכל הערכים שהתחנכנו עליהם, ושלכאורה נראים רחוקים מאתנו שנות דור, אך כל אלה שיקפו את עומר האדם.
הוא יחסר לכולנו. הוא יחסר בהערות השוביניסטיות העוקצניות שלו. הוא יחסר בישיבות הראשגד``ים, בטיולים, במשחקי הכדורסל. זה לא נתפס שלא נשוב לראות אותו יותר, וכל מה שנשאר לנו ממנו הם רק הזיכרונות, אך את הזיכרונות האלה איש לא יקח מאיתנו, הם יישארו איתנו תמיד.
עמר, אהבנו וכאבנו, חווינו וזכרנו, ולא נשכח לזכור !

אוהבים אותך תמיד,
שכבת ספיר.