האתר לזכרו של עמר אל-קבץ

האביר שהיה לי הכבוד להכיר

ראשית דבר

ערבים שלמים הייתי מגיעה הביתה מהבסיס ומיד מתחברת לאינטרנט ולאיי. סי. קיו לבדוק אם עמר ``און – ליין``.
הייתי יושבת בוהה במסך ומחכה לרגע שהשם עמר יופיע בצבע כחול.
בדרך כלל השיחות אתו היו מתחילות ב- ``היי אישתי, מה שלומך?`` ומסתיימות ב - ``ביי``.
במחשב כל-כך פשוט לדבר על הכל, לחלק מחמאות, לפתח מין הבנה הדדית ולשלוח חיוכים בלי סוף .
באחד הערבים בהם דיברנו, לחצתי עליו: ``נו כבר ספר לי מה אתה עושה בצבא?`` והוא בשלו, מסרב לגלות: `` כשיגיע הזמן אני אספר לך`` ואני לא מרפה, על כל משפט שהוא רושם לי אני מחזירה: `` אז אתה עובד רס``ר?`` ( חיוכים מצדו ) ``טבח?`` ( שוב חיוכים ) ``שב``כ?`` , ``פקידה?`` אז אני מרגישה שעוד רגע אני מוציאה ממנו תשובה, אך בדיוק ההורים שלי חזרו מחופשונת בחו``ל, לקח לי בערך 15 דק` עד שהצלחתי להתנתק מהשיחה אתו וללכת לחבק אותם.
השיחות אתו הלכו והעמיקו. הוא סיפר לי מה הוא עושה בצבא, ולי כמובן לא היה מושג ירוק על מה הוא מדבר, אבל הבנתי שהבסיסים שלנו ממש לא רחוקים אחד מהשני ( אני שירתתי בפיקוד צפון ). הוא השאיר עליי רושם נפלא. הוא אמר לי שהוא נמצא די הרבה בפיקוד. כל פעם שהייתי נתקלת באנשים לא מוכרים בבסיס עם תג יחידה של היק``ל הייתי תוהה עם זה הוא.
יום אחד שהייתי בבסיס התקשרתי באמצעות הטלפון המטכל``י ליק``ל וביקשתי לדבר עם עמר אל-קבץ. ככה בלי שום תכנון. מבלי שעמר נתן לי רשות להתקשר. לצדי שתי הפקידות הנוספות במשרד צוחקות עלי שאני מתרגשת ומסמיקה .
עמר ענה, ולקחו לו כמה שניות להבין שאני שרון מהמחשב ולא אחת מהפקידות בבסיס שלו.
כשהוא הבין ווואו ... מזמן לא שמעתי בחור כל-כך לבבי ומקסים. בלי שום פוזה מיותרת, פשוט כמו מהאבירים של פעם. הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו בבית, ושל הסלולארי, וכך עברנו לשוחח גם במחשב וגם בטלפון.


ערב קר בפיקוד צפון

שוחחתי עם עמר בטלפון עד שעה מאוחרת, ולאחר מכן הלכתי לכיוון המגורים להתקלח ולישון. כשנכנסתי לישון, אני לא בדיוק זוכרת מה זה היה, אבל קפצתי מהמיטה, לבשתי את הדובון הצבאי ורצתי רועדת מקור בחזרה למשרד להתקשר אליו.
בכמה מהשיחות הוא הציע שניפגש, שהוא יבוא אלי לבסיס. ( בדיעבד אני חושבת שהפעמיים שסירבתי נבעו מהתת מודע שלי )
עד שערב אחד הוא אמר לי שהוא נמצא בבסיס שלו עם הרכב של ההורים, שהוא צריך להקפיץ כמה חברים שלו, ושבדרך הוא יכול לבוא לבקר אותי.

הביקור

הטלפון המטכל``י במשרד צלצל : ``אני בש.ג.`` הוא אמר.
אני לבושה בבגדים אזרחיים, קופאת מקור, בחוץ יורד גשם. אני בדרכי לאסוף את ה``בליינד דייט`` המסתורי שלי. הגעתי לש.ג. ואני לא זוכרת שקרה לי בעבר מצב בו פגשתי מישהו, ובתוכי ידעתי שכבר נפגשנו איפה שהוא אולי בגלגול הקודם...
הוא עמד שם עם המדים שלו, עם מעיל ``פליז`` ירוק ורובה. חייכנו אחד לשנייה. נכנסנו לבסיס וצעדנו זה לצד זו. הוא היה כל-כך נינוח ולא הפסיק לצחוק. היה לו ריח מעולה, שאפף גם אותי בנינוחות וחדר לי דרך הנחיריים עמוק לתוך הזיכרון. צעדנו בין טיפות הגשם אל המשרד שלי. נכנסנו, הדלקתי טלוויזיה (אחד האמצעים הטובים לשבירת הקרח) ודיברנו. היה לי קר, והוא נתן לי את מעיל הפליז הנעים שלו, ממנו נדף ריח מאד טוב. אני עישנתי, זה לא מצא חן בעיניו. הוא סיפר לי כל מיני סיפורים על הצבא, על המשפחה שלו, על ארוחת הדגים שהוא הכין לאמא שלו ליום הולדתה, על דוד שלו מחו``ל שהציע לו במקום צבא לבוא ולגור אצלו במונטריאול ( צחקתי עליו ואמרתי לו שהוא פראייר שהוא לא קפץ על ההזמנה ), על זה שהוא התפקד למפלגת העבודה, על ארז גרשטיין המפקד שלו…
עמר דיבר ואני הייתי מהופנטת מהעיניים שלו. עיניים שחדרו לי לתוך הנשמה ושחיממו לי את הלב. אני כהרגלי דיברתי המון והוא הקשיב, שיחק בקופסת הגפרורים, חייך, וחלק מהמשפטים שהוא אמר, היו מלווים בנגיעת יד שלו על שלי. השעה הייתה מאוחרת ואני דאגתי לו, כי הוא עוד היה צריך לאסוף את החברים שלו ולנהוג חזרה במזג האוויר הזה. הוא סיפר לי על גן האירועים של אבא שלו ונתן לי כרטיס ביקור. ליוויתי אותו חזרה לש.ג כשאני עדיין מחוסה במעיל שלו מוקסמת לחלוטין מהבחור. הגענו לאוטו שלו, הוא נשען עליו. אני שונאת פרידות, אבל הוא היה נינוח, קירב אותי אליו הגשתי לו את הלחי שלי, הוא נישק אותי לשלום, ואני נשארתי להתבונן בו נוסע משם .

סוף דבר

המשכנו בשיחות הטלפון ובמחשב. כתבתי לו מכתבים ושלחתי אותם בדואר מהבסיס שלי לשלו. יום אחד הופתעתי כשקיבלתי ממנו מעטפה בתוכה היתה גלויה עם השם שלי, ומה השם אומר עליי, בצד האחורי עומר כתב לי :
2/2/99
שרון!
טוב, כרגע גמרנו לדבר בטלפון. אז כל מה שחשבתי לכתוב לך כבר לא אקטואלי. רצית שאפתיע אותך אז הנה קבלת מכתב הביתה !
אני חייב לציין שעשית לי את היום ( סליחה , השבוע, טוב נו אני ממש מצטער את החודש! ) עם המכתב והטלפון. החברה פה קצת בהלם מהאושר על פני, טוב הם קצת בדיכאון, החופשות שלנו הולכות להתבטל עקב זה ששני חבר`ה משתחררים. לצערי אין לי פה הרבה מקום לבלבל לך את המוח, הקיצר אישתי היקרה שיהיה לך יום טוב!
אהובך עמר.

לצערי פירמטו לנו את המחשב וכל השיחות שלנו נמחקו וגם התמונה שהוא שלח לי נמחקה.
אבל לא נמחקה לי תמונת האביר המקסים שנפל בחלקי הכבוד הגדול להכיר.

שרון אוחיון

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ