כמה מילים על האסון והטלטלה שעברנו כולנו בשבעה באוקטובר.
בנוסף למעמסה הרגשית והאישית שמלווה אותנו 25 שנה, חווינו בשבת השחורה הזו טלטלה נוספת כשבני משפחה של חברים שלנו נהרגו במהלך הקרבות.
קשה במיוחד היה לנו כשקיבלנו את הבשורה הנוראית על נפילתו של טל אילון חבר של עמר. טל היה מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה, הוא נרצח בבוקר השבעה באוקטובר.
בשרותו הצבאי טל היה הקשר של ארז אותו עמר החליף בתפקידו, ומאז שעמר נהרג טל הפך להיות גם חבר שלנו והוא ליווה אותנו לאורך 25 השנים האלה.
הוא חסר לנו פה היום, תחסר לנו הנוכחות שלו בביתנו, יחסרו לנו הפנים המחייכות, הצחוק שלו והחיבוק העוטף שלו .
אני וכל בני משפחתי שולחים מפה חיבוק חם לכל משפחת אילון.
בינואר עמר היה אמור לחגוג 47 שנים. בן עשרים ושתים היה בנופלו, עשרים ושתים שנה עמר חי פה את חייו והיה נוכח בחיי כולנו.
25 שנה שהוא כבר לא איתנו, ופתאום אני קולטת ששנות האבל עליו הן רבות יותר מהשנים שהיה איתנו, וזה לא כל כך מסתדר לי עם התחושות שאני נושאת איתי לאורך כל השנים האלה, כי דווקא בעשרים וחמש השנים שהוא לא פה, דווקא בשנים האלה הוא היה כל כך קרוב וצמוד אליי, כל כך בתוכי, בתוכי עם הזיכרונות, עם התמונות, והדפים שהשאיר... כולו נשאר עטוף אצלי בכאב האובדן, שמור עמוק בתוך המגירות שבמרתפי הלב שלי.
על הילד הזה שלי בן דמותה של הארץ הזו שבה נולד, בה גדל ושבה התחנך אני רוצה קצת לספר לכם.
כהורים אנחנו מנסים לצקת בילדים דרך ארץ, ערכים ואבני יסוד. עמר לקח את אבני היסוד האלה ובנה עליהם כל-כך הרבה משלו. ואנחנו כהורים שלו, היינו מאד גאים באיכויות שנבטו בו עם התבגרותו, והיינו גם מאד גאים בדרך בה בחר את בחירותיו.
עמר היה אדם מאד משפחתי וחברותי, הוא היה חובב ספורט ולא היה כמעט ענף ספורט שהוא לא נגע בו.
הוא היה הומניסט בנשמתו, שידע לקבל את האחר והשונה.
הוא היה דעתן, עם דעות מאד מגובשות, מעורב פוליטית, דמוקרט שהאמין בשלום.
אבל בעיקר הוא אהב את הארץ וטייל בה כל הזמן, כילד הוא טייל איתנו הרבה, כשהוא התבגר הוא גילה מחדש את יופיה של הארץ הזו, דרך הנופים שבה והשבילים שלה. הוא ידע איפה יש בחורף זרימות מים, איפה הפריחות הכי יפות באביב, ובאילו מקומות אפשר להרגע ולמצוא שקט. עמר הבין שהארץ הזאת צריכה שיאהבו אותה, הוא אהב את האנשים שבתוכה, את המקומות והאתרים הפזורים בה, הוא היה בקיא בהסטוריה שלה, וכאן הוא רצה לבנות את חייו.
הוא גם ידע שלאהבה הזו יש מחיר. הוא הבין היטב שהחיים פה הם לא רק טיולים, ושצריך גם להגן עליה ולפעמים גם להלחם למענה. שנה וחצי עמר שירת בסיירת גולני. בתקופה זו נפגעו שתי רגליו, הוא נותח ברגל אחת ואת הניתוח ברגל השניה דחה לסוף שירותו.
אחרי חצי שנה של שיקום הגיע ליק"ל, שם כיוון לתת אלוף ארז גרשטיין שמונה אז להיות מפקד היק"ל, כשעמר נבחר להיות הקשר של ארז הוא הרגיש שהגיע לשיא הקריירה הצבאית שלו, כל כל קרוב לארז, לא היה מאושר ממנו.
כל הבחירות שעמר עשה אחרי פציעתו, לא היו מתוך תום נעורים, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, הוא היה מודע למעשיו והיתה לו אמונה שלמה בדרכו, למרות הסכנות שבעבעו באיזור בו שירת.
בסופו של דבר, על אהבתו זו למדינה והדבקות ההדוקה בדרכו, הוא שילם בחייו, ברגע אחד חיים שלמים מלאי הבטחה נגדעו, וסיפור חיים שלם הפך בשניה לזיכרון.
עולם שהיה מלא עתיד נמחק וכל מה שיכול היה להיות כבר אינו ואנחנו נשארנו עם השבר הגדול של חיינו שהתמלא ונצרב בזיכרונות, זיכרונות שהוא יצר במו ידיו, במעשים שעשה ובאנשים שאסף סביבו.
ומאז האסון הזה אנחנו מתמרנים בין היש והאין, בין העצב לשמחה, ועושים הכל, בכדי שהוא, מעשיו, תמונות חייו ומורשתו יצרבו בתודעה של האנשים, ושההוויה שלו לא תדהה מהזיכרון ולא תשמט מהלב.
ולך עמר אני רוצה לספר על 25 שנים של געגוע בלתי נתפס אליך, אני מתגעגעת לכל כך הרבה ממך, ובעיקר למי שהיית עבורי ועבור כולנו.
25 השנים האלה חידדו אצלי לא רק את הכאב של האובדן שלך, אלא גם את גודל ההחמצה שלך ושלנו.
אבל למרות הקושי למדנו שגם ממקום של חושך גדול אפשר לצמוח, אפשר לבחור בחלק הזורם של החיים ולחיות את החיים במלואם.
למדנו לשמור על איזון בין כל מה שאין וחסר, לבין מה שיש ומה שנמצא. העברנו את הפוקוס לדברים שעושים לנו טוב ושנותנים תקווה לנו ולאנשים היקרים לנו.
אני רוצה לספר לך שבעשרים וחמש השנים האלה שאתה לא פה, דור חדש צמח לנו במשפחה, אלה הם האחיינים שלך, ואני יודעת כמה גאה היית בכל אחד ואחת מהם.
ליקוש עומרי וגלי ילדיהם של שירה ודני הם כבר אנשים בוגרים, דעתניים, עצמאיים שמפלסים את דרכם עם הרבה ערכים והרבה ביטחון.
ליהיא סיימה שנת שירות, התגייסה לצבא, ולא תאמין יש לנו במשפחה חיילת עם כומתה אפורה, סוף סוף חיל אוויר במשפחה.
עומרי מסיים יב' והא מרכז את שבט נוה מגן ברמת השרון, גם הוא כמוך וכמו שאר בני המשפחה בהמתנה לשנת שירות.
וגלי הצעירה נערה בהתבגרותה, היא השמש של המשפחה שמביאה לכולנו מלא אור, חום ושמחה.
לרועי ולסיון שלושה מתוקים - עלמה מילי ורני ששמותיהם שזורים בשמך.
עלמה הבכורה כבר תלמידת כיתה ב' מלאת אנרגיה וספורטאית מוכשרת.
מילי שנוטפת מתיקות עם חוש מוסיקלי מצוין תעלה בשנת הלימודים הבאה לכיתה א'.
ורני הצעיר שביניהם מחפש את מקומו בדרכו שלו בין שתי אחיותיו.
נכדיי האהובים מאפשרים לי לראות את העולם מזווית הראייה שלהם, בזרועותיהם אני מתנחמת והם אלה המחזירים לי קצת מהאנרגיות שזלגו מתוכי, וכל פעם שאני איתם אני ומזדקפת ואומרת לעצמי שאתה איתי, בליבי, בגופי ובנשמתי, שאני איתך ושנינו יחד איתם.
הם מכירים אותך מיום לידתם, שומעים עליך, מזהים אותך בכל תמונה, והגדולים של שירה ודני אפילו חברים של חלק מהחברים שלך.
עמר
אני רוצה להודות על כל רגעי האושר שהענקת לנו בחייך.
על הזכות שנתת לי להיות אתך.
על שאיפשרת לי לחלוק אתך זמנים נפלאים, כמו גם קשים,
ועל שהיית לי לא רק לבן, אלא גם חבר, ולו רק לעשרים ושתיים שנים.
