1.3.2002 - ההספד של דורית קרן |

עמר,
כבר שנה מאז האזכרה הקודמת שאני מצליחה להתחמק מהמחשבות עליך, תמיד יש משהו יותר
דחוף לחשוב עליו.
אפילו ביום ההולדת שלך לא הגעתי כי למדתי למבחנים. וגם עכשיו אני לא כאן., הייתי מבקשת את
סליחתך על כך, אבל אני משערת שהיית מעדיף שנמשיך לחיות את חיינו ולהנות מהם, בדיוק כמו
שהיית עושה אתה.
אני חושבת שאני לא היחידה הבורחת מהן, זה כמו לקחת פסק זמן במקום בו השעון נעצר.
אי אפשר יותר להמשיך לשחק. זמן בו אין דברים דחופים שחייבים לקרות, כאן ועכשיו כי הזמן כבר
לא רלוונטי.
זמן בו הכל עומד, והחיוך שלך משמש רקע לעולם שלא שם לב לכך שהשעון נעצר.
מאז, בבת אחת השעון ממשיך לרוץ,החיים ממשיכים להתנהל, והחיוך שלך הולך ומתכהה עד הפעם
הבאה שיצוץ, כאילו מכלום ללא כל סיבה.
ושוב יש המון דברים דחופים ןחשובים לרדוף אחריהם, ושוב בורחים מהמחשבות עליך... אתה לא
כועס, נכון? ובעצם למה שתכעס?
לכל אחד נשאר העמר שלו.
לקחת איתך את העמר האמיתי, ולנו השארת רק פיסות זיכרון קטנות, ההולכות ומצטמצמות עם
הזמן.
כל אחד עם הזיכרונות שלו.
ואנחנו יודעים היום שכבר לא יתרחש אף נס, והדברים כבר לא יסתדרו יך שהיו פעם, ששעון הזמן
שלך נתקע והוא לא בר תיקון, ולמרות זאת אנחנו נמשיך לשחק עם המחשבות שלנו.