13.3.09 - ההספד של עמית אלקבץ |

חזרה להספדים >

עמר
מסתבר שהעולם שלנו (שלי ושלך) מלא קשרים ומעגלים
שאני לא יודעת מי מכוון אליהם אבל זה בטוח לא מקרי.
כמעט כל שנה אני עומדת כאן וחושבת שבשנה הבאה כבר לא יהיה לי על מה לספר לך-
כי כמה מפגשים יכולים עוד להיות לנו?
אני נזכרת באותה ילדה קטנה בת עשר עומדת על הבמה כשציינו חודש לנפילתך ומבטיחה בשם הדור הצעיר של המשפחה, שתמיד נזכור.
לפניי שנתיים סיפרתי לך על שנת השירות שלי בצופים,
ולפני שנה סיפרתי לך על שירותי הלא צפוי בסיירת.
והשנה,
גם השנה יש נושא.
הייתי מוותרת עליו אם היית שואל אותי.
עזה.
אם חשבתי בתמימותי שכבר לא אפגוש ואכיר חיילים שיהרגו,
כאילו שהמוות שלך מגן עליי ומחסן אותי מהאסונות האלו, אז טעיתי ובגדול.
אף אחד לא מכין אותך למלחמה. לא קורס חינוך, לא השירות בגדוד ובטח לא היומיום עם החיילים שהופכים להיות מפה לשם החברים הכי טובים שלך.
ופתאום, במוצאי שבת, הזמן שרק ביחידה למדתי שהוא קדוש,
הם מתארגנים ויוצאים..
הטלוויזיה משדרת את התמונות, אבל הם עדיין כאן איתי.
הם יוצאים עם הרבה אמונה ובהרבה השלמה וחוצים את הגדר,
ומשאירים את כל הקרובים אליהם כל כך לבד.
ובבוקר שאחרי לילה ללא שינה
מכשיר הקשר מעביר את המתרחש בשטח.
התקלות קשה עם מחבלי החמאס...
כמה דקות של שקט, ואז,
הרוג אחד וכמה פצועים
ואז באים בזה אחר זה הבכי, העצב, ההלם.
ואני מתנתקת וחוזרת לאותו יום אחר הצהריים 28.2.99
היום שבו השתנו סדרי הדברים אצלנו.
מסתובבת מבוקר עד ערב בבתי חולים, לוקחת חלק בהלוויות, מנחמת בשבעות.
והופכת לכמעט אדישה, ומדקלמת תשובות בטלפון לאמהות מודאגות ומבועתות ומשתדלת להיות חזקה. חזקה בשביל האמהות, בשביל החברות, בשביל הבנות מהצבא, בשביל כולם.

וברגעים המועטים שיש לי לחשוב,
נזכרת שגם אני חלק ממשפחה כזאת,
משפחה שאיבדה בן, אח, אחין, בן דוד, חבר,
ויודעת שבלי לשים לב קיבלתי כלים להתמודד עם הרגעים והקשיים הבלתי מובנים הללו.
ויודעת שאצלנו כבר עברו עשר שנים אבל בשביל המשפחות האלו של עופרת יצוקה זוהי רק תחילת הדרך, הדרך הכי קשה בעולם.
הדרך שאף פעם לא נעשית קלה יותר.
הדרך שבה לומדים לחיות עם השכול, עם האובדן, עם הכאב.
חיה, אבי, רועי, שירה,
אתם אלה שלימדתם אותנו מהו שכול לצד החיים וכיצד ממשיכים לחיות.
בדרככם הכל כך מיוחדת נתתם לנו כוח להמשיך ולהתמודד עם המשימה,
שאף בחורה בת 20, בשום מקום בעולם, לא צריכה להתמודד איתה.
13.1.2009 עוד אחד מהימים הקשים של הלחימה. כל דקה נראית כמו שעה, ואני דואגת לחיליים ולחייל המיוחד שלי, מסתכלת בתאריך ונזכרת שזה היה אמור להיות יום הולדתך (יום הולדת 32).
ואני אותה ילדה בת עשר שמביטה לשמיים מתפללת ומבקשת שיחזור בשלום וזוכרת, זוכרת את דמותך המתרחקת, דמותך שלא תשכח ממני לעולם.
שלך, עמית.

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ