14.3.14- ההספד של דורית נאמן |

חזרה להספדים >

ככה זה היה צריך להיות:
יום שישי בערב, אתה בארוחת ערב משפחתית אצל ההורים שלך, יחד עם 2.5 הילדים ואישתך, שאני לא יודעת איך קוראים לה, או איך היא נראית אבל אין לי ספק שהשם שלה נגמר ב"אל", והיא נראית טוב.
אני שולחת לך הודעה בווטסאפ, אם בא לכם לטייל לאנשהו מחר. אתה חושב רגע, יש משחק של הפועל בערב, זה ב20:00, אז אין בעיה, השנה לא קנית מנוי, כי הבלגאן בהנהלה עצבן אותך.
אתה שואל את אשתך אם היא קבעה משהו עם ההורים שלה, הם גרים באיזה מושב בערבה, אז אם כן, הלכה לכם כל השבת. היא אומרת שלא. מעולה, אפשר לטייל.
אתה מחזיר לי הודעה: "בכיף! לאן?"
לא יודעת, חשבנו לנסוע לכלניות. בשבילכם זה לא כל כך רחוק, כמה זה מהמושבים באזור צומת ביל"ו? אפשר להציע גם לשאר הקומונה לבוא... אבל הסיכוי שהם יצטרפו קלוש... משישי בערב עד שבת בבוקר....קרוב מדי....
"אני אשלח להם הודעה ונראה. "
"אחלא. נתראה מחר. 10:30 בצומת גדרה. פק"ל קפה עליכם!"
"ברור".
שבת בבוקר. השעה 10:45. אתם מחכים לנו כי אצל אשתך הכל מתוקתק. לא מאחרים. ואתה בסופו של דבר, עושה מה שהיא אומרת.
אנחנו ,כרגיל, מאחרים קצת. איחור אופנתי. אתם רגילים, בגלל זה אמרת לה שלא צריך להגיע בדיוק ב10:30, כי ממילא לא יהיה שם אף אחד.
דריה לא יכלה לבוא כי הם באיזה יום הולדת אצל המשפחה של אופיר, אז אין מי שיגיע בזמן. כרגיל, צדקת.
סוף סוף הגענו. יוצאים מהאוטו, נשיקה, חיבוק, מה קורה?!
אתה אומר שניסע אחריכם כי אתה מכיר מקום יפה שיש בו מסלול נחמד בלי מליון אנשים עם הרבה פרחים. מאז שיש לך ילדים ואשה בהריון אתה הולך על מסלולים קצת פחות אתגריים מאשר פעם..
מה לעשות, כל גיל והצרכים שלו....
איזה כיף! אני הכי אוהבת לצאת איתך לטיולים כי מכל החברים שלי אתה היחיד שאני יכולה לנסוע אחריו, ולא צריכה להחליט בשביל כולם לאן נוסעים.
אז יוצאים לדרך. וויז אמר לנסוע מכביש 6 אבל אתה אף פעם לא מקשיב לו. אתה לוקח אותנו דרך כל מיני כבישים פנימיים, נוסע מהר מדי ונדבק לרכב שלפניך.... אבל דוקר בדיוק את הנקודה.
שוב ניצחת את וויז....
הטיול היה מקסים. העלתי תמונות לפייסבוק אבל אתה לא מתויג כי עקרונית אין לך פייסבוק. מעצבן אותך שאנשים מבלבלים את המוח יותר מדי....
בדרך חזרה מצאת לנו את החומוסיה הכי טובה באיזור. הילדים מתים על חומוס ....יודעים לנגב כבר מגיל שנה. אחרי המסעדה נפרדנו בחיבוק גדול וקבענו שנעשה את זה שוב כי באמת היה כיף.
אבל זה לא קורה.
לכלניות, נסענו לבד.
חומוסיה,לא מצאנו.
נתקענו בפקקים, לך אין ווטסאפ, את וייז אתה לא מכיר וגם פייסבוק ישאל מי אתה אם נעלה תמונה שלך... הטלפון הסלולארי שלך הוא בכלל נוקיה פשוט, שכל מה שהוא יודע לעשות זה להתקשר לאנשים... מקסימום תא קולי....
וכמה הייתי רוצה להתקשר אליך עכשיו...
בכל שבת אני חושבת עליך ומצטערת שאנחנו לא יכולים לטייל יחד.
אני מצטערת שאני לא מכירה את אשתך, שהילדים שלנו לא יכולים לשחק יחד ולנגב חומוס יחד, אני מצטערת שאני עדיין רואה בטיולים כל מיני אנשים שמרחוק נראים כמוך...
אתה חסר בעולם של היום,שכל כך שונה מלפני 15 שנה. הכל הרבה יותר מהיר, יותר דיגיטלי, הרבה פחות מילים.
אני חושבת שהיית משתלב טוב בעולם הזה.
קל לי מאוד לדמיין אותך היום. ואני כל כך מצטערת שאני צריכה רק לדמיין.....
עדיין מתגעגעת נורא!!!!
דורית.

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ