18.2.2000 - ההספד של שכבת עובדה |

עמר,
כל כך מוזר לעמוד פה שנה אחרי, ולראות לאן דברים התפתחו בשנה הזו שעברה.
מצד אחד, הכל כל כך אחרת, כל כך שונה. החיים המשיכו, ולכל אחד באופן אחר,
באופן בו הוא בחר להמשיך.
כל אחד ודרכו, כל אחד וההחלטה שעשה לגבי עתידו.
ומצד שני, הכל כל כך אותו דבר, כל כך כואב. כל דבר קטן מזכיר: כל תמונה, כל
שיר בנושא או סתם שיר של שלמה, מעלים זכרונות.
גם אלו מתחלקים לשניים. הזכרונות היפים של טיול חנוכה, ימי ששי בשבט, היחס
הכל כך אישי שנתת לכל אחד ואחת מאיתנו והפיקניק השכבתי המפורסם, שכל כך
דאגת שיצא לפועל, התקשרת מהצבא לוודא שהכל מסודר, וביום עצמו, ישבת
בדיוק במקום בו מוצבת היום האנדרטה לזכרך, וקבלת את פניו של כל אחד שנכנס,
בבדיחה עליו או בכינוי שכבר הספקת להמציא לו.
וישנם גם הזכרונות הנוראיים של הימים ההם, בדיוק שנה אחת אחורה … הבשורה,
התגובות וההלם …
לא נוכל לעמוד כאן, במעמד הזה, מבלי לעדכן אותך במה שקרה איתנו, השכבה,
בתקופה הזאת, בשנה האחרונה.
חלקנו הספקנו להתגייס לצה"ל לתפקידים שונים, וחלק אחר, יצאנו לשנת שירות –
21 , היית מאמין?
תמיד צחקנו עליך שאמרת שעוד נצא במספר כזה, שהשבט לא ידע כמוהו, והיום,
במבט לאחור, מסתבר שצדקת. חשוב לנו לומר לך, שגם עכשיו, שנה אחרי, אנחנו,
החברה מעבדה, מעריכים, מוקירים ומודים לך על התרומה הגדולה שתרמת לחיינו.
אנחנו עדיין מתייעצים איתך בכל מיני התלבטויות שעולות, ובכל בוקר, אולי מבלי
להיות מודעים לכך, אנחנו נותנים מעצמנו הכל ובצורה הטובה ביותר למסגרת בה
אנחנו נמצאים: צבא, שנת-שירות ואף באזרחי, מתוך אמונה שלמה במה שאנחנו
עושים ומתוך אותה מחויבות גדולה שאנחנו חשים כלפיך – עמר.
מדהים איך אדם אחד – מדריך שכבה, יכול לעשות שינוי כזה בחניכים שלו, לגרום
להם להגיע להחלטה שלפני כן נראתה להם באור אחר לגמרי.
אבל בעצם, זה אתה עמר, שהיה ועדיין כל כך חי עם כל אחד ואחת מאיתנו – תמיד!
זה לא נגמר לפני שנה, כי כשהלכת מעימנו, עמר, משהו מת בנו, ומשהו … נשאר
איתך …
אוהבים, מעריכים וכ"כ מתגעגעים
שכבת עבדה