18.3.2011 - ההספד של דורית נאמן |

הי עמר
זה הפורים ה-12 שאתה לא חוגג איתנו.
בכל שנה היום הזה מקבל דגש אחר בשבילי. השנה אני חושבת על דפי. שצריכה לעבור את הכל מחדש. הלכתי אליה עם חיה, והסיטואציה הייתה לי כל כך מוזרה.... ישבנו שם, והסתכלנו על החברים והמשפחה שלהם. וכל אחת מאיתנו חשבה כמה היא הייתה רוצה שאף אחד בעולם לא יצטרך לעבור את מה שאנחנו עברנו. וכמה עצוב שזה בלתי אפשרי. חשבנו על מה שמחכה להם, לפחות אני חשבתי. חשבתי על הדרך שבה הם יבחרו להתמודד, האם היא תהיה דומה לשלנו? האם גם ההורים של דפי יהפכו להיות חברים אמיתיים של החברים שלו? האם גם הבית שלהם יהפוך להיות בית שכל כך נעים להגיע אליו? האם גם הם ידעו לגרום לחברים להרגיש תמיד נוח ונעים לחלוק ולספר הכל ולהמשיך לחיות טוב?
האם גם ביניהם יווצרו קשרים מוזרים כאלה, שסופם בחברות פשוטה ואמיתית אבל תחילתם בחודש אחד נורא שבו אחד ניחם את השני רק מעצם היותו שם, ומהעובדה שכל אחד השלים את החלקים החסרים בדמות שכולנו רצינו לחבק שוב?
האם גם אצלם ישמרו קשרים באהבה אמיתית, קשרים שבמצב אחר אולי היו מתרחקים או דוהים אבל עכשיו משהו גדול מאיתנו מחזיק אותם בוהקים ויפים, בלי שום קשר למרחק גאוגרפי או לתדירות מפגשים.
האם גם הם יבואו בעוד 12 שנה עם הילדים ליום ההולדת שלו, לאכול עוגה ולקשקש סתם, ולדעת שגם כשהילדים יגדלו, הם ידעו שיש להם חברים שאולי הקשר אליהם לא לגמרי ברור להם, אבל הם תמיד יהיו שם...
אני מאחלת לדפי ולמשפחה שלה שיאהבו אותם כמו שאנחנו אוהבים את המשפחה שלך.
ואני מקוה שיהיה להם ולנו רק טוב.
אוהבת ומתגעגעת. דורית.