18.3.2011 - ההספד של מיכל גטניו-קלוש |

חזרה להספדים >

דברים שכתבתי לפני שנה
"עם הזמן העובר הכל נהיה בסוף סיפור"
כך כותב שלמה ארצי בספרו "עוד לא שבת"
תוכנית שגם אתה עמר כל כך אהבת לשמוע
אז מה זה אומר
שאלתי את עצמי באותו הרגע שסיימתי לקרוא את עמוד 178 בספר
שגם עומר יהפוך לסיפור, כי הזמן עובר ועברו כבר 11 שנה?
אבל עמר היה ולעיתים אם יורשה לי עדין- בן אדם
עם שם ופנים מיוחדות רק לו אם כי יש כמה יחידי סגולה בעולם הזה שדומים לו
ואני עדין זוכרת אותו אפילו שעברו 11 שנה
זוכרת רגעים
ערבים שלמים שבלינו יחד
ימים
לילות
נסיעות
טיולים
כל מיני משפטים שאמר
ומשפטים שאני אמרתי
או לא אמרתי
אני זוכרת עמר במיוחד את התקופה הראשונה שהכרנו
תקופת החיזור
שאני לא האמנתי שהוא, עמר הגדול
שהיה מרכז השבט
מתענין בי
ומי אני בכלל
לקח לי זמן להבין
והיה בזה משהו יפה
עם המון תמימות
והינה כדי להכניס את המציאות
לתוך הדמיון שבו אני כותבת ישירות אליך עמר
בדיוק קמתי אל בני הבוכה איתן
מה הוא רצה בסך הכל מוצץ, ונרדם לפחות לעת עתה.
אבל נחזור אל אותה תקופה:
יכול להיות שעם הזמן שעובר אתה הופך להיות סיפור
האם זו היתה כוונת המשורר שגם אנשים הופכים לסיפורים
כמה אהבה עמר כמה אהבה יכול להכיל לב של בחורה
של אשה
של אמא
לא עמר לא תהפוך לסיפור, תישאר בן אדם, גבר נער ילד בכל אחד מאתנו כאן שעומדים יחד איתך
כל שנה כבר 11 שנה
חשבתי על זה שבדיוק היום אתה כבר לא איתנו חצי מחייך
כלומר הזמן שהיית בעולמנו הולך ומתקצר לעומת הזמן שאינך שהולך ומתארך
כל כך הרבה זמן אני מנהלת שיחות ארוכות, שיחות אבודות איתך
לפעמים הנמען מתחלף והופך להיות שלמה ארצי
כמה מכתבים כתבתי לכל אחד מכם
כמה גשרים עברו מעל המים כתב פעם משהו
השנה יום השנה שלך יוצא בדיוק בפורים בדיוק כמו אז באותו יום ארור
פעם חשבתי שביום השנה העשירי אמצא את הכוחות להקריא בהזכרה שלך
וזה לא קרה
הייתי בסוף ההריון עם איתן וזה ניראה לי קצת יותר מידי אז
מה אתה אומר הפעם אמצא את הכוחות? יש סיכוי, או שכן או שלא
נידמה לי שהיית צוחק עלי על כל ניסיונות הטיפול שלי כעובדת סוציאלית להציל אנשים
מצד אחד אני בטוחה שהיית שמח וגאה
אבל מצד שני ... מי יודע מה היית אומר, אני מנסה לנחש על סמך עמר שהכרתי בן 22 לפני 11 שנה
אבל הרי אם היית עדין איתנו היית ממשיך לגדול כמו כולנו ואולי מה שהיית אומר כבר היה כל כך שונה ממה שאני מדמיינת
תמונות חוזרות אלי משם
מיום ההודעה על מותך
מהשבוע המדהים שלנו יחד
מהלילה ביום שני"ר שם הכרנו ממש לראשונה
יש רגעים שחקוקים בי באופן שהקלישאה כאילו היה זה אתמול קורמת עור וגידים
ומצד שני רגעים אחרים נראים מעורפלים
הינה אני נזכרת בעוד יום משותף
אספת אותי בדרך לחיפה
לקחתי אותך לרמת הנדיב בין זיכרון לבנימינה
ישבנו יחד על ספסל מתחת לעץ אלון גדול ועתיק
כנראה היה יום חם יחסית
אמרת לי שהכי נעים בסוף הטיול להרים קצת את החולצה מאחורה ולהרגיש את הרוח מקררת ומלטפת את הגב המזיע. רגע קטן פשוט, מה שנקרא רגע מהחיים
אך מה הייתי נותנת לעוד כמה רגעים כאלה.
שעה חולפת יום ושנה והיא עדין לא מאמינה
שהינה קרבה אותה הדקה שבה הבטיח לשוב בחזרה
לא יאומן כמה פעמים כתבתי את המילים הללו
דימיינתי אותן בראשי ואילו עכשיו כשאני מגשימה את הרצון והשאיפה
להצליח סוף סוף לכתוב לך
לא רק בלילה בעל פה לעצמי כשאני לא מצליחה להרדם בגללך, לא רק בנסיעות כשהתמונות חולפות מהר מהר אל מול עיני , אלא שחור על גבי מציאות- פתאום רכבות המילים בראשי נתקעות ונעצרות בבלגן אחת על השניה. (ואני חייבת להגניב אסוציאציה שהבליחה במוחי- שירו של שלמה ארצי על פי תנועת הרכבות)
אז מה בעצם רציתי לומר לך. הרי אנחנו מדברים לא מעט, ההבדל הוא שהפעם יש לנו קהל,
עמר יש רגעים רבים משותפים לשנינו שחקוקים בזיכרוני לעד, ומידי פעם הם עולים ומציגים עצמם למול עיני ואני חשה כאילו שנינו כאן עכשיו, אך יש גם רגעים אחרים שעם השנים שמצטברות להן זו על גבי זו , התמונות מטשטשות ולמרות מאמצי להסיר את אבק הזיכרונות אינני מצליחה, וזה כואב, כי זה מדגיש את חסרונך, את הזמן שעובר, את מה שאני וכל חבריך הספקנו לעשות מאז ואת הזמן שקפא אצלך.
באותם ימים נוראיים נאמר עליך באחד ההספדים שאין מה לעשות אלוהים בוחר לעצמו את הטובים ביותר שיהיו לידו ולכן נבחרת ללכת מעימנו. לפני 11 שנה היה לי מאד קשה לקבל את המילים הללו ולהתחבר אליהן, עבורי היה בהן קבלה של לכתך בטרם עת. היום אני יכולה להגיד שאכן אתה שייך למובחרים, סוג של אנשים שדי נדיר לפגוש. מצד שני חשוב לי להוסיף שבמובנים מסוימים היית ככל אדם, הייחודיות והנדירות נעוצות דווקא באותה פשטות.
22 שנה, כל כך מעט זמן, כל כך הרבה הספקת
וכל כך הרבה עוד היה לפניך
אבל אני עמר באמת ובתמים מאמינה שלא לחינם נפרדת מאיתנו
שללכתך בטרם עת חייבת להיות משמעות ותפקיד בעולם הזה
שדמותך ורוחך שנשארה כאן אחריך עושה את שלה ומשפיעה כפי שאתה מכוון אי שם מלמעלה.
עמר- תמיד האמנתי שאתה המלאך השומר שלי, רציתי לבקש שתמשיך בתפקיד זה גם לילדיי
וביום שיגיע גם זמני להיפרד המפגש מחדש איתך יהיה עבורי לפחות סיבה טובה אחת לשמוח.

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ