18.3.2016 - ההספד של דורית נאמן |

עמר סוף שבוע שני של ינואר. ככה זה כל שנה.
חיה ואני מתאמות יום ושעה וכולם מגיעים. הודעה למיכל-רק מוודאה שנפגשים. תאום עם ענבל-מעבירה
לכל החבר'ה מרחובות, וכולם מתייצבים. ואף אחד כבר לא חושב ש''אולי השנה לא מתאים'
חלק מגיעים עם הילדים, חלק מגיעים עם בני הזוג, תמיד יש אווירה שמחה. הרי זה הארוע הפותח של
"אירועי" חצי השנה .
הילדים הגדולים יושבים בחדר עם גלי, עומרי ולפעמים גם ליקוש, שבשנתיים האחרונות כבר עוברת
לסלון עם הגדולים.
הקטנים מתרוצצים בין פינת הטלויזיה עם ארגז הצעצועים הגדול לסלון, חוטפים כל פעם משהו קטן
לאכול- ובדרך כמעט מושכים את המפה, רק כמעט, ואנחנו, מפוזרים בין הסלון, המטבח ופינת הטלויזיה,
מדברים על כל מה שהתחדש מאפריל האחרון, חיה מחלקת מתכונים ש''מכינים ב 5- דקות, ממש בקלי
קלות...'' , מישהו מספר על איזה רילוקיישן, מישהו מספר על טיול לחו''ל, אחרים מדברים על העבודה,
על לימודים בשלביהם השונים, ואפילו לדוקטורט הגענו.
חיה תמיד מחפשת שידוכים )כל עוד יש למי, היא לא תרגע...( ובתוך כל השיחות, איכשהו תמיד יש איזה
סיפור על מישהו חדש או ישן שגילה את הסיפור של עמר והצליח לרגש את כולם.
ברקע התמונה עם החולצה האדומה, מהתמונה האחרונה של הקומונה ביחד.
מדי פעם אחד הילדים יוצא מהחדר, ושואל מתי מגיעה העוגה?
אחרי שחיסלנו את כל הזיתים והחמוצים של חיה, מגיעה העוגה. עוגת תותים עם קצפת-שעמר ביקש
ליום ההולדת שלו בכל שנה.
אם הילדים משאירים לנו משהו, מקבלים צלחת עם ריבוע ענק, ומסיימים הכל, גם אלה שתמיד בדיאטה,
כי אין אופציה אחרת.
כל אחד מרגיש מספיק נוח ללכת לבד למטבח ולהכין לעצמו קפה או תה, כבר יודעים מי שותה מה ובאיזו
כוס, בדרך מציצים ב''שומר מסך'' עם תמונות של עמר.
לקראת 20:30 מתפזרים. עם השנים, כשהצטרפו הילדים השעה קצת הוקדמה, פעם היינו יושבים ככה
. לפחות עד 23:00
נפרדים בחיבוק גדול ונשיקה. לא מספיקים אף פעם לדבר על הכל, אבל יודעים שבעוד חודש וחצי בערך
נפגש שוב ונשלים את כל מה שחסר כי אז נהיה בלי הילדים.
זאת שיגרה שנבנתה באהבה ומתוך צורך חזק של ''יחד''.
זה מקסים בעיני. זה בדיוק אתה עמר.
והייתי בשניה מוותרת על הכל בשביל שתהיה פה שוב.