2.3.07 - ההספד של אבי אל-קבץ |

עמר, 8 שנים שאתה איננו. הרבה מאוד זמן בלעדיך.
8 שנים של דממה, בלי לשמוע אותך בלי לראות אותך, בלי לחבק אותך, בלי להריח אותך... להורים זה משא לא פשוט.
הזמן רץ, השנים עוברות ועונות מתחלפות.
מאז נפילתך כבר חגגנו 8 פעמים את ראש השנה, 8 פעמים את חנוכה, את פסח...ו-8 פעמים חגגנו לך יום הולדת.
כן חגגנו לך,אנחנו והחברים שלך.החברים שלך,שהיום הם חברים מאוד קרובים גם שלנו.
בשלושה-עשר בינואר השנה,מלאו לך 30.
וכמו תמיד,הם הגיעו עם הפנים המחייכות, ועם הלב שבתוכו חבוי געגוע גדול אליך.
8 שנים הם מגיעים ומחבקים אותנו.
אולי במקומך.
יום הולדת קצת שמח קצת עצוב .
ישבנו כולם, דיברנו התבדחנו, צחקנו, ואתה כאילו שותף פעיל בתוך כל האווירה העליזה הזאת, הרי זה יום הולדתך, כאילו אתה חוגג אתנו,ואתה איננו. וכמה אתה חסר.
ואמא, כמו כל שנה מקפידה להכין את עוגת התותים שכל-כך אהבת.
8 שנים, עוגה בלי נרות.
8 ימי הולדת, בלי ברכות, בלי מתנות, לא ספרים, לא דיסקים, לא מסעדות.
חוגגים בלעדיך, שמחים שנולדת, שמחים על הזכות שניתנה לנו להיות ההורים שלך, להיות חברים שלך.
שמחים, וכל-כך עצובים.
ולרגע חשתי אותך, את נגיעתך, ודמיינתי שאני פוקח עיניים, ואתה מולי, עם אותו מבט ציני והחיוך הקטן, מרוצה שהחברים סביבך, כמו שאהבת בימי ההולדת.
כמעט בן 30
יום הולדת רווי כאב וגעגועים.
כאב על אבדן בלתי נתפס, על חיים מלאי שמחה ועשייה, שנקטעו פתאום.
כאב על החמצה כה גדולה של חיים, והלב נצבט.
8 שנים, ואין יום שחולף מבלי שאחשוב עליך, וההעדר שלך כל-כך נוכח בחיי.
אתה עובר איתי הכל, ואני משתף אותך בכל מה שעובר עלי.
בשיחות בינינו, אני שואל ואני עונה, כל-כך הרבה שינויים ומהפכות התחוללו פה בשמונה שנים, ואני יודע שזו היתה צריכה להיות התקופה שלך.
לפעמים אני מדמיין לעצמי איך אתה מתקומם על ההתרחשויות פה, הרי תמיד נקטת באיזו עמדה, תמיד היה לך מה לומר. כל-כך היית מאושר להיות חלק מכל ההוויה פה.
8 שנים של הרהורים נוקבים מה היה קורה לך אילו...
לא פעם עולות לי מחשבות על איך היית נראה, מה היית עושה, ואיך היית מנתב את דרכך בחיים, לו רק לא היית נקלע לאותה תקרית טרגית...
ואני יודע שלא תאהב יותר, ולא תכאב יותר, לא תתלבט יותר, ולא תדע שום משבר גיל.
נידונת להיות רענן לנצח, ואני כל-כך עייף מהמוות הצעיר שלך.
8 שנים שאתה איתי ברגעים ערומים, נוגע בעצבים חשופים, כשהזמן מתקלף מכל ההגנות, אתה צולל איתי לתהומות, לרגעים, אפילו נוסק.
והזמן לא מטשטש ולא מקל. הכאב מתבצר אצלנו, הוא לא מתכוון לנטוש. מאז שהלכת הוא תמיד איתנו, קיים ובועט.
והשנים חולפות, ואנחנו מתקדמים בזמן, חווים חיים על כל גווניהם.
חיים בלעדיך, אבל חיים אתך, הזיכרונות ממך, והגעגועים אליך הם חלק בלתי נפרד מהם. מתגעגעים לחיוך, לשפת הגוף, לזיפי הזקן, לצלילי הקול ואפילו לדרך בה היית מזייף בשירים.

האסון לימד אותנו שהחיים הם שבריריים, הוא לימד אותנו להנות דווקא מהדברים הקטנים, אין ספק שמאז האסון רכשנו תובנות לא מעטות על החיים והם המנחים אותנו ביום-יום.
8 שנים שאתה איננו, נעלמת לנו כך בשיא פריחתך.
8 שנים של דממה, בלי לשמוע אותך בלי לראות אותך, בלי לחבק אותך, בלי להריח אותך...
כל– כך הרבה בלי ...
אבל, עם אהבת עולם אליך, ועם יריעה אינסופית של געגועים.
אני רוצה להוסיף עוד מספר מילים,
בשעות אלה מובא למנוחות רפאל, אביו של ארז גרשטיין.
מאז נפילת הבנים נרקמה בין משפחת גרשטיין למשפחתנו מערכת יחסים חמה מאוד ותומכת. ליווינו את רפאל בחוליו והיום אנחנו כואבים את מותו. אנחנו שולחים מפה את תנחומינו לשולה, נועם, עופרה וכל בני המשפחה.