2.3.07 - ההספד של מירב וייס |

עמר, מאז אותו יום אני חושבת עליך המון, אני חושבת על מה שהיית, על מה שעשית, על הדרכים בהן הלכת, על המשפחה והחברים שהשארת ואני תוהה לעצמי, מה היה בך כל כך מיוחד ?
הרי היית , כמו שאמא שלך תמיד אמרה, הרי היית ילד כמו כולם.
האומנם?
נכון, היית כמו כולם.
כמו כולם הלכת: לגן, לבית-הספר, לצופים, אספת אחריך חברים, חברות, יצאת לטיולים, התענגת על נופים...
כמו כולם, עמר, לפעמים גם נעלבת: נעלבת כשלא סמכו עליך, כשבגדו בחברותך, כשלא האמינו לך, כשהאשימו אותך על דברים שלא עשית...
כמו כולם גם כעסת לא פעם, כעסת: כשאיכזבת מישהו, כשאכזבו אותך: הרשויות- ויש על זה סיפורים.
כשאכזבו אותך החברים, כשהרגשת שיש זלזול בדברים, שלך, נראו חשובים.
כמו כולם, דאגת: למקורבים אליך, למשפחה, לחברים שהקיפו אותך, דאגת לחיים שלא יעברו כך סתם לידך, עשית הכל בכדי לחיות את החיים במלואם.
כמו כולם אהבת מהכל ובגדול: את החיים הטובים, אוכל טוב, כדורגל, כדורסל, את פעילותך בצופים, נערות...
וההורים שלך, כמו כולם, רצו תמיד להעניק לך הכל, ואתה ידעת לקבל.
תמיד נתת את התחושה שטוב לטרוח למענך.
והיום, אני תוהה עמר, האומנם היית כמו כולם?
הרי אין ילד "כמו כולם" כל אחד ודפי חייו, גם אתה חווית את העולם בדרך המיוחדת לך.
"כמו כולם" זו עטיפה, עטיפה שבתוכה היית אתה, העמר שכל אחד הכיר בדרכו שלו.
עד אותו יום לפני שמונה שנים היית עבורי עמר הבן דוד שפוגשים באירועים ובשמחות משפחתיות .
מאז אותו יום לפני שמונה שנים אתה עמר הבן דוד שהיה לי ושאני כל- כך גאה בו.
שמונה שנים אתה הבן דוד שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי ומחיי משפחתי .....
שמונה שנים אני מחפשת אחריך, אחרי השבילים בהם הלכת, משקיפה על הנופים שבלעת בעיניך כשטיילת בארץ, אני מנסה לגעת בכל מה שהיה קרוב לליבך.
מחפשת עוד קצת ממך, מחפשת ואוספת.
אוספת עוד משפט, עוד סיפור, עוד מפגש, לוקחת עוד זיכרון, הולכת אחרי חווית חייך הצעירים, הכל, בכדי לחיות עוד קצת ממך, דרך מישהו או משהו אחר.
שמונה שנים שאני מספרת לילדיי עליך, על הבן דוד שהיה לי והם לא זכו להכיר,
אני מספרת על ערכים, על תרומה, על חברות, על צופיות והכל בכדי לשמר, ולו במעט,
מכל "מורשת עמר" שהשארת אחריך.

שמונה שנים בהן אני לא מפסיקה להתגעגע אליך ,
לבן-דוד מיוחד , שהוא כל-כך כאן ובעצם הוא לא ...