2.3.07 - ההספד של עמית אלקבץ |

חזרה להספדים >

עמר.
שוב עברה שנה.
שוב אנחנו כאן.
שוב כולנו עומדים וזוכרים אותך.
שוב לא מאמינים שעוד שנה עברה,
והפעם זה כבר שמונה.
וכל שנה, באופן קצת מנוגד למציאות,
אני מרגישה יותר ויותר קרובה אלייך.
קצת יותר בוגרת ומבינה,
קצת יותר נוגעת בעולם שהיה שלך.
אז בשביל שתהיה מעודכן,
אני עושה שנת שירות ביבנה,
במעון נעול לנערות בסיכון,
שם פתחנו קבוצת צופים.
ושם אנחנו לובשות חאקי
ורק במקומות האלו יש לחאקי
בפעם הראשונה מזה 10 שנים
משמעות כל כך גדולה.
וכל פעולה, אני חושבת עלייך בחאקי.
כי המילה הראשונה שעולה לי בראש מיד אחרי המילה חאקי היא "עמר".
ויבנה, זה גם ממש קרוב לבית אלעזרי
המקום שאליו אני קופצת מדי פעם
לנקות את הראש וליהנות מזמן איכות עם האחיינים הכל כך מקסימים שלך.
לשחק עם ליקוש, לענות לה על שאלות ולשמוע אותה מספרת על עומרי הקטן ועמר הכוכב.
ובהרבה ערבי שישי אני מתארחת אצל ההורים המיוחדים שלך,
שכל ערב שישי יותר נעים וטעים מקודמו,
ואתה כאילו שם אבל בעצם לא.
אז עמר,
עברו כבר שמונה שנים,
אבל כל אזכרה אתה יותר קרוב אליי ואני יותר קרובה אלייך.
וכמעט כל יום,
אני מוצאת את עצמי עוצרת לשנייה,
אולי קצת פחות
ורואה אותך עומד שם, מחייך אליי
ואומר לי "היי, אל תוותרי,
ואם את נשברת,
תזכרי בי ותמשיכי הלאה.
כי זה החלק ממני שנשאר בך"

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ