21.3.08 - ההספד של עמית אלקבץ |

חזרה להספדים >

דברים לזכרו של עמר.
עוד שנה ועוד מעגל שנסגר.
אני תוהה לעיתים עד איזה שלב בחיי, אמשיך להתקל בזכרון שהשארת.
אחזיר אותך חודשיים וחצי אחורה,
אני מסיימת קורס מ"שקיות חינוך וההורים שלך כמובן שם איתי.
כי אם עוד לא סיפרתי לך, אז הם קצת כמו סבא וסבתא בשבילי.
עומדת במגרש ומקבלת את השרוך האפור בהרבה חששות וגאווה, כי אתה יודע, כל התחלה חדשה היא טיפה מפחידה.
ואז מגיע יום ראשון ואחרי טעויות כאלו של צבא, אני מקבלת את השיבוץ הסופי שלי-סיירת גולני.
נשבעת לך, בלי פרוטקציות, בלי קשרים, בכלל, הייתי אמורה להיות בהנדסה קרבית,
פשוט מישהו סידר ככה את הדברים, אני לא יודעת מי, אבל לי זה לא נראה כל כך מקרי.
כבר אחרי שבועיים בתפקיד, אני מתחילה לארגן סדרת חינוך לחיילי שטח 100, ולילה לפני אני מגיעה לישון שם, יורדת מהרכב מלאת התרגשות וזה לא סתם מה שאמרו-בת בשטח 100 זה משהו נדיר, וחשבתי לעצמי איך זה היה כשאנחנו באנו לבקר שם,
כי לצערי, הרבה אני לא זוכרת, אז אני מרשה לעצמי לדמיין ולהמציא קצת.
דבר אחד אני כן יודעת, יש שם שירותים וכבר לא תוכל לעבוד עליי ועל עידו.
וכמובן שמצאתי לי בחור,כי איך אפשר שלא. וכל כולי בדאגה לשלומו, עם הבעיות בברכיים (אני תוהה אם אצל כולם זה ככה)ושלא נדבר על הלילות בעזה.
אז עמר, לשמחתי אני ממשיכה להתקל בך וזה רק נעשה קשה יותר.
העובדה שהשנים עוברות והפנים שלך מטשטשות לי צורמת, אבל איכשהו בכל אזכרה אני סוגרת מעגל ואני מודה על כך-למי שלא יהיה.
כיף וגם קשה שאתה ממשיך ללוות אותי ושהזכרון שלך עולה כשאני מסתכלת מעבר לכל פינה בחיי.
זהו עמר, אני נפרדת בינתיים, יודעת שזה רק לזמן ממש קצר.
עמית

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ