26.2.2010 - ההספד של דורית נאמן |

חזרה להספדים >


עמר.
שוב הגיע פורים ואני לא כל כך בטוחה אם לשמוח ,כי זה חג שאני באמת אוהבת, או להזכר איפה הייתי בדיוק לפני 11 שנה, ולהצטער שאתה עדיין איננו.
תמיד בסוף השמחה מנצחת. הרי לא באמת צריך דווקא את היום הזה כדי להרגיש שאתה לא פה.
כל הזמן קורים דברים ואתה ממשיך להיות חלק מהם בצורה מעורפלת ורחוקה. ההורים שלך קצת תפסו חלק מהחלל הזה, אבל זה לא מספיק.
השנה התווספו ל"חבורת צעירי תנופה" עוד 2 ילדים, של טל ושל דריה. גם לאפרת יש עוד אחד בדרך. יוני משחק במגרש של הגדולים ועומל קשות על חברה משלו, ולי יש 2 בנות נפלאות בנות שנה, ניצן ואופיר. ואני עדיין לא מבינה איך משני אנשים רגילים כמונו יצאו 2 מלאכיות כאלה. אבל כנראה שכל אמא חושבת ככה על הילדים שלה.... ויסלח לי חובש שאני בוחרת לא לצטט אותו עכשיו...למרות שזה מתבקש.
לאחרונה אני מתחילה קצת לראות דברים מזוית ראיה של אמא. זה קורה לי בעיקר בעבודה , אבל לצערי בסיטואציה הזאת המצב די דומה... ואני חושבת לעצמי: את מגדלת ילד,מהרגע שהוא נוצר, נולד, גדל, לומד, חווה את החיים, מפתח אישיות , אהבות, צרכים, סביבה שייחודית רק לו....עולם ומלואו , שאת במו ידייך יצרת עבורו ותמיד השתדלת שיהיה הכי טוב ושלם, רק בשבילו.... ויום אחד מישהו או משהו פשוט מחליט שדי! עשית את שלך. אין צורך יותר. הילד שלך סיים את תפקידו בעולם. אפשר להסתדר בלעדיו. ולאף אחד לא אכפת שבשבילך זה אף פעם לא יהיה מספיק. שמהרגע שבו הבנת שאת אוהבת אותו בלי גבול, וזה ממש לא חייב להיות מהרגע הראשון, זה פשוט קורה יום אחד... מאותו הרגע שבו את מקבלת על עצמך את הרצון והצורך להיות בשבילו הכל...לתמיד, אף פעם לא יהיה לך מספיק ממנו. אז באיזה זכות הוא פשוט נעלם פתאום מהעולם?!
הפעם אני רוצה לפנות אליכם ,אבי וחיה. זו השנה הראשונה שאני יכולה לנסות קצת לראות את הדברים מהזוית שלכם. כולנו אוהבים אתכם מאוד ומקווים לא להבין אתכם באמת אף פעם.
דורית.

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ