10.3.2005 - ההספד של אבי אל-קבץ |

חזרה להספדים >

שש שנים. שש שנים שאתה כבר לא איתנו. לכאורה הרבה זמן, אבל
הוא, הזמן, אינו מהווה עבורינו חומה של שיכחה. הכל קרה כאילו
אתמול. כל השנים האלו כמו לוח זכוכית שקוף, שאינו יכול להסתיר
דבר או להשכיח משהו.
ועדיין אני מסתכל לפעמים סביבי, רוצה לבדוק אם כל זה אמיתי.
אני רואה אותך ומרגיש אותך כל הזמן לידי.
אני רואה את פניך הרציניות, כשדיברנו על דברים חשובים.
את החיוך הגדול והרחב שלך, כאשר קיבלת איזו מחמאה.
את המבט בעיניים, כאשר היית מביע את דעותיך ורגשותיך.
אתה כאילו חי לצידי.
פתאום שמתי לב, שאצלנו, הכל מתנהל בקו זמן משלנו. מה שהיה לפני
ומה שאחרי.
וכל מה שאחרי כל-כך השתנה. הצחוק כבר לא אותו צחוק, השמחות לא
אותן שמחות. אפילו התבשילים עם אותם התבלינים, אבל כבר לא
באותו טעם. גם האוויר שאני נושם פחות צלול.
השבוע לא עזבה אותי המחשבה אם היית מופיע פתאום ושואל אותי:
"אבא, 6 שנים, מה החמצתי?"
חשבתי לעצמי, מה הייתי עונה לך.
החמצת 6 שנים.
הרבה אירועים ושינויים התרחשו במדינה ובמשפחה.
על כל מה שמתרחש במדינה היה לך וודאי הרבה מה לומר, תמיד נקטת
עמדה.
ובמשפחה? החמצת כל-כך הרבה.
החמצת את סיום לימודיו של רועי בתיכון, את ההתחככות איתו במהלך
שנת השרות שלו, את גיוסו לצבא, את אהבות שלו.
החמצת את חתונת שירה, את דני שלא הספקת להכיר.
לא פעם אני תוהה איזו כימיה הייתה נוצרת ביניכם?
את ליהיא המתוקה שתכיר אותך מהסיפורים והתמונות.
החמצת אירועים של חברים שלך, שלפעמים אנחנו מגיעים אליהם
במקומך.
החמצת שש שנים בהם אמא כל כולה חיה את חייך. שש שנים של
נבירה אינסופית בכל ספונות חייך. נאחזה בך, לא עזבה אותך. שש
שנים בשביל לספר, על עשרים ושתיים שנה.
ואולי בעצם, לא החמצת. אולי אתה חוֹוה את הכל דרכינו ואיתנו.
ואני עומד לפעמים, שותק, כואב, ואני נזכר, ושואל, ולא בטוח שעדיין
לגמרי מעכל.
ואני מביט בתמונות שלך המפוזרות בבית, נועץ את עיני במבטים שלך.
המבטים ללא מילים, רק עם השתיקות, והחיוך הנצחי.
ואני יודע שכך זה ישאר. עם זה נמשיך לחיות, נתרפק על הזכרונות,
ונאבק בגעגועים.

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ