26.2.2010 - ההספד של אבי אל-קבץ |

חזרה להספדים >

עמר
השתיקות שלך שהביעו יותר משדיברת.
המבט שאמר הכל עוד לפני שהתחלת להסביר.
היכולת שלך ללכת על הקצה וכמעט אף פעם לא ליפול.
הביישנות שהחביאה כל כך הרבה עשייה.
הכל נגמר בשעה 11.45 של העשרים ושמונה בפברואר 99
תחנות חייך לא יכלו לנחש את הסוף הזה: תלמיד בסדר, צופיפנק בנשמה, ספורטאי, בשלן, מתנדב, חייל עם מוטיבציה עצומה. ילד שהוכיח שגם סופרלטיבים יכולים להיות נכונים. היית אחד שחברים אהבו ללכת אחריו. הרגישו טוב יותר ובטוח יותר לידך. סמכו עליך. גם בבית סמכנו עליך. לאמא היית הפתרון האולטימטיבי לכל בעיה שהתעוררה כשנעדרתי מהבית עקב נסיעותי.
כל -כך הרבה שמחה היתה בבית, עד אותו יום ארור.
היית ילד של חיים ופתאום סיפור החיים הזה נגדע.
אחת-עשרה שנים עברו.
אחת-עשרה שנים שהם בדיוק מחצית משנות חייך.
אחת-עשרה שנים שהמקום הזה, החלקה הקטנה הזו הפכה לחלק מחיינו.
אחת-עשרה שנים שמטלטלים אותנו בין רגעי האושר איתך ובין רגעי הפרידה, הפרידה שלא היתה.
אחת-עשרה שנים שאנחנו שבויים בגעגועים אליך ושלא ריפאו אף פצע.
שנים של מאמץ עליון לשרוד, איתך ובלעדיך.
שנים של לילות רדופי אימה, וימים אטומים מרגש, של משחק מושלם כאילו אפשר להמשיך בלעדיך. של בכי פנימי קורע כואב ובלתי אפשרי.
אחת-עשרה שנים ואני עדיין מתאבל עליך כל יום, לא מדלג על אף תהליך באבל, אולי יש בו איזה ערך מרפא...
בשנים הראשונות לאובדנך היית מאוד חסר לי בשיגרת היום, כי היית חלק מסדר היום שלי: בשיחות הטלפון, בארוחות המשפחתיות, בנסיעות המשותפות שלנו, במשימות השונות שהטלת עלי... במשחקי הכדורגל שראינו יחד...
ופתאום שיגרה חדשה...
שיגרה שכולה בצל הזיכרונות שנותרו לי ממך, עם געגועים חונקים המתישים ומטריפים את הדעת.
שיגרה בה הייתי צריך ללמוד לעכל אובדן ושכול.
שיגרה בה הייתי צריך ללמוד ליצוק תוכן חדש לחלל הריק הזה שיצרת בחיי.
ומתוך העצב, הכאב והגעגועים הבנתי כי הבחירה איך לחיות את שארית חיי נתונה בידי. הבטתי באמא בשירה ברועי ובאהובי, ובחרתי בחיים. בכל אחד מאיתנו כנראה טבוע יצר הקיום והרצון לחיות, כמעט באופן גנטי. ולמרות הקושי שהיה לי בלהתעמת עם החיים והעולם שבחוץ, ידעתי שאני רוצה כל-כך להתחבר לחיים ולא לשכול.
בחרנו כולנו להתעטף באהבה הגדולה שהעניקו לנו החברים שלך, החברים שלנו, והמשפחה הקרובה.
הם סיפקו לנו את כל מה שהיינו זקוקים לו.
בהם מצאנו את האלטרנטיבות לקיום שלנו ולטעם החיים.
למדנו שהחיים הם שבריריים ורכשנו תובנות לא מעטות. למדנו להנות דוקא מהדברים הקטנים: מהמפגשים עם הילדים, הנכדים, ארוחה טובה, טיולים עם חברים...
גם אתה עמר מעניק לי כוח אדיר, הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי, אתה לא פה איתי, ובעצם אתה הכי הרבה איתי.
אתה מלווה אותי בכל רגע, שומר צעדי, ונותן לי את הכוח להתמודד.
אתה מזכיר לי כל הזמן שאתה קיים אי שם ודואג, וכי לעולם לא אהיה לבד.
ובשבילך עמר, נמשיך את השיגרה הזו של חיינו, שיגרה עם הצל המלווה שלך, וחיפוש יום-יומי של האור. ורק שיהיה לנו הכוח להיות חזקים, ושתהיה לנו היכולת לשמור על האיזון בין הזיכרון שהשארת לנו, והכאב שנטמן בנו.

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ