את עומר הכרתי כשהגעתי ליחידה בלבנון, שיבצו אותי בצוות המקביל. הפעילות המבצעית שלנו היתה כמעט צמודה, עמר בצוות של ארז גרשטיין קשר לוחם, ואני בצוות של כמיסה הסגן של ארז.
פעילות יום יומית בתוך רצועת המוות של דרום לבנון, גם אז כמו היום לוחמים צעירים בצבא ההגנה לישראל מבקשים להגן על עמנו ומולדתנו כנגד אלו שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו.
וכמו אז גם היום הדעות בעם חלוקות: הפגנות, התפרעויות, קריאות בעד ונגד, ובתוך ההמולה הגדולה אנחנו החיילים הלוחמים השליחים של העם.
באחת הפעמים הראשונות שיצאתי הביתה עמר לקח אותי טרמפ, הוא הגיע באותו השבוע עם הרכב של אבא שלו מחברת המחשבים, זה היה שבועות מספר לאחר שהגעתי ליחידה וההיכרות בינינו היתה די שטחית. הוא היה בצוות המקביל כך שבשלב הזה לא זכינו למספיק זמן לשיחות אישיות.
הנסיעה הזו עם עמר חשפה בפני טפח מעולמו, וכבר אז הבנתי שאני רוצה אותו כחבר.
היינו שנינו לבד ברכב וכבר בתחילת הנסיעה עוד בטרם יצאנו לדרך, עמר לא הפסיק לדאוג לי, ולוודא שנח לי, כיוון את המזגן, שאל אם יהיה לי נוח יותר להניח את תיק הגב מאחורה ולא על הרגלים, ואפילו הציע להביא משהו קר לשתות שיהיה לדרך.
בכניסה למטולה עמד חייל עם נשק ארוך בתחנת האוטובוס.
עמר אמר לי: "אני בטוח שהוא עומד פה המון זמן"
שאלתי אותו "למה אתה חושב כך?"
והוא הסביר שהתושבים פה רגילים לראות את החיילים בתחנות ההסעה, ולא תמיד עוצרים לאסוף אותם בשל העובדה שהלוחמים עם נשקים, ובכניסה והיציאה מהרכב נגרם נזק לרכב מהנשק, אז הם מעדיפים שהלוחמים יחכו לאוטובוס.
"אבל אנחנו" הצהיר עומר בקול "נאסוף אותו לא ניתן לו לעמוד פה עוד דקה אחת"
הראיה של האחר והדאגה לכלל היתה שזורה בנפשו ואופיו של עמר כחוט השני.
עוד באותה הנסיעה וגם בהמשך הדרך ביחידה, מצאתי את עצמי מתקרב עוד ועוד אליו.
הוא פתח לי צוהר לעולמו, עולם של שליחות חברתית, הנהגה ומנהיגות חברתית, עולם של ערכיות, מוסר ונתינה, עולם שבו בכל דרך שהלך: בלימודים, בספורט, בתנועת הנוער, תמיד היה שם כמוביל כמנהיג כפורץ דרך. כמי שעם ישראל וארץ ישראל אהובים עליו.
כמי שבא לתת, לא רק לקבל.
שנינו גדלנו במפלגת העבודה שעוד היתה מפלגה כזו, אני מרקע דתי ועומר פחות, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו יחד עם שאר החברים בצוות נסחפים לתוך ויכוחים אידיולוגים פוליטיים. צעירים, נמרצים, לוחמים הנלחמים על עמדתנו בלהט לא פחות מהלהט של שדה הקרב והקטל סביבנו בלבנון.
מי בעד נסיגה ומי נגד? מי בעד שלום ומי מלחמה? מי תומך בממשלה ומי לא?
רבים צועקים נלחמים מקשים ומשיבים, וגם כשהיינו נסחפים, עומר היה מזכיר לכולנו שבני איש אחד אנחנו וגם אם לא מסכימים, גם אם חושבים אחרת, גם אם ממש כועסים, אין לנו ארץ אחרת, אין לנו עם אחר, אסור לנו להתדרדר, ועל כולנו לתת הכל למען העם והארץ ללא תנאי ללא סייג ללא גבול ועמר ברוך אומר ועושה.
תחנות חייו יעידו מראשית חייו על חיי שליחות: התנדב, הדריך, פעל, הקים וייזם אין ספור פעילויות למען הקהילה, החברים, העיר והמדינה.
עמר היה יזם חברתי בנשמתו. רגע לפני שרותו הצבאי בחר לתרום עוד שנה מחייו למען הכלל ויצא לשנת שירות.
היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שירת חייו של עומר נגדעה בידי מרצחים בני עוולה אבל רוחו והנהגותיו הם הם צוואתו לכולנו.
וגם היום ממש כמו אז כמעט דבר לא השתנה, 24 שנים חלפו, עם ישראל חי וקיים בזכותך ובזכות שכמותך שמסרו נפשם על מזבח העם והארץ, שבמותם ציוו לנו את החיים, שבחייהם סימנו לנו את הדרך.
אם עמר היה איתנו היום, אני יכול לומר בוודאות כמעט גמורה כי הוא היה פוליטקאי או מנהיג פוליטי, וגם אם לא, היה בוודאי ממנהיגי הציבור שבעד או נגד, אלו שנגד הבעד ואלו שבעד הנגד, אבל תמיד בעד עם ישראל, ותמיד בעד ארץ ישראל.
ובימים סוערים אלו מבית ומחוץ, כשמבפנים הומה הסער, ומבחוץ חרב העמים מונפת מעל ראשנו, קולו של עמר חסר מתמיד, הקול שבעבורי הפך לצוואתו לחיים משותפים, במציאות המורכבת שלנו פה.
גם אם לא מסכימים, גם אם ממש כועסים, בסוף כמו בהתחלה אנחנו אחים, אנחנו לא חייבים לחשוב אותו הדבר, וללכת באותה הדרך, אבל אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני ולהתייצב שם שכם אל שכם, כתף אל כתף כתף, מתוך ידיעה ברורה שברגע האמת אתה תהיה שם בשבילי ואני שם בשבילך.
אני זוכר שבאחת מהפעמים בה ישבנו במרג' עיון בלבנון ניהלנו דיון סוער בין כמה חברים והשיח התלהט, הגענו למחוזות של דת ומדינה לאומיות ושאיפות לאומיות, הדברים קצת יצאו מפרופורציות, ואז עומר ואני עצרנו את כולם וביקשנו יחד לחזור לבסיס למקום שבו כולנו מסכימים עליו, לבסיס המשותף של כולנו, הבננו שבכדי לנהל דיון ולנסות להגיע להסכמות או לפחות לכבד את דעות הצד השני, עלינו לחזור לבסיס המשותף של כולנו, ויחד צעדנו אחורה בזמן לאלפיים שנות גלות שמד ורדיפה בלתי פוסקת, שנים של פרעות, אינקויזיציה, עלילות דם ושואה נוראית, והבננו יחד שבכל השנים האלה השאיפה הלאומית הדתית היהודית של כולנו היתה החזרה להיות עם חופשי בארצנו.
הבסיס לעצם קיומנו בארץ ישראל הוא זכותנו היהודית וההיסטורית, כמו שבן גוריון טען בפני ועידת פיל שהקושאן שלנו הוא חזק מכל מסמך אנושי אחר, הקושאן שלנו הוא התנך.
כשמנהלים שיח ויכוח או דיון סוער ככל שיהיה, צריך לזכור את הבסיס המשותף לכולנו, כך הסכמנו עמר ואני, וכך אני נוהג עד היום.
לפני מספר ימים שוחחתי עם חיה ודיברנו על המצב בארץ, שהעם חצוי, אלו בעד ואלו נגד, וממש באותו השבוע קראנו בבית הכנסת את פרשת שקלים, בה מזכירים לעם שבתחילת חודש אדר החודש האחרון בתורה, שכל אחד מישראל צריך לתרום מחצית השקל קורבנות ציבור למקדש, אותם היו מקריבים בכל יום בכדי לכפר על כלל ישראל, והפרשה פשוט דיברה אלינו לעם ישראל היום לא לפני שלושת אלפים שנה.
היום ממש הציווי הוא שכל אחד יתן רק מחצית השקל זה לא משנה אם הוא עשיר או עני, דתי או חילוני, ימני או שמאלני, רק מחצית השקל, והמסר הוא עצום.
אומרים חז"ל שכל יהודי לא משנה מה הוא או מי הוא, צריך לדעת שהוא רק חצי, ושהחצי שלו לא שווה כלום ללא החצי השני, ורק בששני חצאים של שני יהודים מתאחדים, רק אז הקדוש ברוך מוכן לקבל את כפרתם, כי ללא אחדות אין כלום, וזוהי תמצית צוואתו של עמר לכולנו.
אני כולי לעם ישראל, ארץ ישראל, מתוך אהבת ישראל.
יהי זיכרו ברוך.
