5.3.2004 - ההספד של רועי אל-קבץ |

חמש שנים בלעדיך, עמר.
לכאורה נצח נצחים, אבל בעצם התחושה היא שרק אתמול עוד
ישבנו יחד, ואתה כל-כך קרוב , שאני מוצא עצמי לא פעם מדבר
אליך, מספר לך, מתייעץ איתך ואפילו מתגרה בך, וזה משגע
אותי שאני לא מצליח לראות אותך, או לשמוע אותך, המחשבות
עליך לא מניחות.
ואני נזכר ברגעים שהיינו יחד, ברגעים הנעימים יותר והנעימים
פחות, ואני מתמלא בגעגועים.
אני מוצא עצמי מתגעגע למשחקי הכדורסל ששיחקנו יחד בימי
ששי בצופים, למשחקי הכדורגל יחד, מחכה לשמוע אותך קורא
לי "הצעיר",
אפילו לכאפות הכואבות שלך אני מתגעגע, למריבות בהן ניסית
לחנך אותי, להקנטות והירידות שלך על קבוצת מכבי חיפה
שאני אוהד, לארוחות המשפחתיות איתך, ולביקורת שרק אתה
ידעת לתת על איך שאני מתנהג או מתלבש.
חמש שנים בלעדיך ואני לא בטוח שאני עדיין מעכל, אבל אני כן
יודע כמה היית חסר לי כל אותה תקופה.
שנה שנה חיפשתי אותך בשביל לשאול בשביל להתייעץ בשביל
לספר לך ....
היית חסר לי בלימודַי בתיכון, בתקופת בחינות הבגרות, לא
שבניתי על איזו עזרה ממך, אבל פתאום מצאתי עצמי מחכה
להערות הציניות שלך ולהתמוגגות שלך מעומס הלימודים שלי.
מאז שנכנסתי לתיכון, בארוחות של יום ששי היית סופר לי כמה
ימים נשארו לי עד י"ב, וכשסוף סוף הגיעה סיום הספירה
....לא היית.
בשנת השירות חיפשתי את הפנים הקורנות שלך.
ידעתי כמה חשוב היה לך שבוגרי השבט יצאו לשנת שרות,
לימדת אותי להציב יעדים ולהשיג מטרות, לרגע לא חשבתי
לוותר על היעד הזה שהתווית לי, כמה שמחתי באותה שנה
שאני מֶרַצה אותך והולך בדרך בה הלכת, ואתה לא היית לידי.