5.3.2004 - ההספד של שירה אל-קבץ - וינשטיין |

עמר,
חמש שנים שאתה חסר לנו פה , וכל-כך הרבה דברים קרו כאן מאז
שאתה איננו, כל-כך הרבה דברים השתנו אצלי, ואתה לא היית לידי.
וככל שיום האזכרה שלך התקרב הרגשתי איזה צורך חזק לספר לך
ולשתף אותך בדברים שהתרחשו אצלי, ובמה שאני מרגישה.
ולמרות שמעמד הזה פה, לא קל לי, החלטתי לאסוף אומץ, ולספר לך
מה קרה איתי מאז שעזבת אותנו.
אז כבר סיימתי את לימודי החינוך, ואם חשבת שאמשיך בדרכה של
אמא אז אני רוצה לבשר לך שאני דור שני של salsman בי.ב.מ, היית
מאמין?
אבא פרש ואני במקומו.
תמיד חשבנו שאתה, שהיית פריק של מחשבים תגיע לחברה.
אתה יודע? לפעמים אני מדמיינת לי שאתה פה איתי ושנינו מסתובבים
פה בין העובדים, וכל פעם שאתה עובר לידי אתה נותן לי חיוך , וממשיך
הלאה.
עוד אני רוצה לספר לך שהתחתנתי. כן,כן, מה שאתה שומע...
התחתנתי עם בחור מקסים, עם דני.
ולא פעם חולפת לי מחשבה בראש איך הייתם מסתדרים ביניכם. כל-כך
כואב לי שהחמצתם אחד את השני ושלא הספקתם להכיר זה את זה.
והכי חשוב עומר, אני אמא.
לפני ארבעה חודשים נולדה לנו מתוקה אמיתית, ילדה מקסימה, ליהיא,
שפשוט הכניסה הביתה המון אור וחיוכים.
בלידה כשכולם סביבי היו מוצפים באושר גדול, הבטתי בעיניהם של
אבא ואמא וידעתי בדיוק מה אומר המבט הזה שלהם, גם לי היית חסר
ברגעים האלה, חיפשתי כל-כך את החיוך והחיבוק שזכיתי לקבל ממך
רק בארועים מיוחדים מאוד...
ורועי,
כבר חייל, זוכר איך הוא היה מתגרה בך תמיד שהוא יהיה יותר קרבי
ממך?
אז למען ההורים הוא שילם מחיר וויתר על החלום.
כבר למעלה משנה הוא עם טלי, וכל שבוע הוא על קו רחובות חיפה...
מה אתה אומר על ה"גמד"? אפילו אתה לא נסעת כאלה מרחקים בשביל
מישהיא...
ועם אמא ואבא זה קצת יותר קשה...
הם מאוד משתדלים להמשיך בשיגרת החיים, הם יוצאים, מארחים בלי
סוף, מטיילים...אך די לשבת איתם בארבע עינים, ואתה מבין בדיוק מה
פברואר 4002
עובר עליהם יום-יום, שעה שעה.. הם כבר לא אותו דבר, העצב הזה,
והגעגועים אליך פשוט לא עוזבים אותם.
אתה בטח מחייך עכשיו שם...
תמיד כשהם דאגו לך, היית שולח את החיוך הזה שלך, וצוחק... אבל
אתה לא יודע כמה קשה להם, כמה אתה חסר להם.
ועוד רציתי לספר לך על החברים הנפלאים שלך שאיתנו כל הזמן, הם
פשוט הפכו לחברים שלנו, באים, מצלצלים, שותפים לכל מה שקורה
פה בבית, היית וודאי גאה בהם אחד אחד...
עמר,
כמה זמן יקר בזבזנו על מריבות וויכוחים.
והיום כשבגרתי, יש בי תחושה נוראית של החמצה, החמצה של אח, של
חבר ושל דוד לבתי בכורתי.
וזה כל-כך קשה, וכל-כך כואב, והגעגועים אליך לא נעשים יותר קלים,
והמשא הזה פשוט כבד.