6.3.2020 - המכתב של הילי ברוק-בלום קראה אביטל פוקס-בכר |

חזרה להספדים >

 

במאי 2016 שלחה הילי ברוק מכתב למשפחת אל-קבץ. הילי נמצאת בשוויץ ובהסכמתה אני אקרא את אשר כתבה למשפחה.
 
חיה, אבי, שירה ורועי יקרים,
המון המון שנים אני רוצה לכתוב לכם ובכל פעם משהו עוצר אותי. השנה הרגשתי שזה הזמן.
שמי הילי. נולדתי וגדלתי בקיבוץ איילת השחר וכיום אני גרה ברחובות, במכון וייצמן. את עומר הכרתי בנובמבר 95, כשנשלחתי כמורה חיילת במסלול קהילה ונוער למתנ"ס באור יהודה.
בבוקר הראשון שלי, בזמן שחיכיתי שמישהו יבוא להסביר לי מי נגד מי, נכנס פתאום לחדר בחור גבוה, חתיך אמיתי, מוקף בערימה של חבר'ה צעירים ופנה אלי בנימה משועשעת:
 "אז מה? את החיילת החדשה שבאה לגזור ולהדביק במתנ"ס? מקווה שכבר חתמת על מספריים..."
כמובן שבתור ילדונת בת 18 התבלבלתי לגמרי מהבחור עם העיניים היפות,
ובמשך תקופה ארוכה התרגשתי וגמגמתי בכל פעם שהיינו צריכים לדבר או לעבוד ביחד.
עומר הרשים אותי מהרגע הראשון שהכרתי אותו : בבגרות שלו, בערכיות שלא פגשתי בה לפני כן, וביכולת המדהימה שלו לתת דוגמה אישית לחניכים ולהיות מודל לחיקוי.

שבועיים אחרי שהגעתי לאור יהודה, יצחק רבין נרצח.
גם הטקס העירוני וגם התערוכה לילדי בתי הספר בעיר היו באחריות מחלקת הנוער, כך שיצא לי לבלות שעות רבות במחיצתו של עומר.
אני זוכרת שבניגוד לפסיביות שלי, לעומר היה ברור מה צריך לעשות .
היה לו חשוב לקחת חלק פעיל בעצרות הזיכרון ובתמיכה בשלום, ולא לשבת בחיבוק ידיים.
כשהחלה תקופת הפיגועים, והיו הפגנות קשות נגד ראש הממשלה, עומר היה אוסף אנשים ומארגן עצרות תמיכה בפרס.
אני זוכרת שנדהמתי מהיוזמות שלו ומהרצון שלו להשפיע על העולם ולהיות מעורב חברתית ופוליטית.
הערצתי את היכולת שלו להנהיג אנשים בהתאם לערכים שהאמין בהם.
בטכס ערב יום הזיכרון 96 ראיתי את עומר בפעם האחרונה.
קיבלתי העברה לתפקיד חדש, ובאתי להיפרד ממנו, מדורית ומיתר הקומונרים בטקס. נורא רציתי להגיד לו מה אני מרגישה כלפיו וכמה אני מעריכה אותו, אבל הנחתי שבטח כולן קצת מאוהבות בעומר ולא רציתי  לעשות  לעצמי פדיחה...
אחרי שנה בערך, כשכבר הייתי משוחררת מהצבא, עומר, ששירת בשטח מאה שליד איילת השחר.  הגיע לחפש אותי בקיבוץ.
לצערי הוא לא מצא אותי אצל ההורים והשאיר לי פתק על הדלת, ורק אישה אחת שפגשתי למחרת סיפרה לי שחייל מאד מאד חתיך חיפש אותי אתמול...
אין צורך לתאר כמה התבאסתי שפספסתי אותו.
את ההודעה הטרגית על נפילתו של עומר שמעתי בטלוויזיה והתמוטטתי לגמרי.
ביום של הלוויה הגעתי לבד מהקיבוץ לרחובות בפעם הראשונה בחיי, והסתובבתי אצלכם בבית כמו רוח רפאים.
אני לא אשכח בחיים את התמונה הסוריאליסטית של הקומנדקר שחלף מול ילדים בתחפושות פורים.
בשבועות שלאחר מכן ביליתי רוב הזמן מתחת לשמיכה בדירה של אחותי.
לאורך השנים חשבתי עליכם ועל עומר המון. שאלתי את עצמי איך אתם מתמודדים עם האסון ואיך אפשר לחיות עם אובדן של ילד. בעיקר אחרי שבני איתמר נולד.
בשנים האחרונות התגוררתי עם בעלי ובני בארה"ב וביולי השנה חזרנו לארץ, אחרי שכפיר בעלי קיבל משרה במכון וייצמן .
ביום הראשון ללימודים, כשלקחתי את איתמר לכתה א' בבכור לוי, עמדתי רועדת לגמרי מול התמונה של עומר באולם הספורט בבית הספר ופרצתי בבכי.
המורות סביבי חשבו שאני בוכה כי אני אימא חרדתית והיסטרית.
לא הייתי מסוגלת להסביר להן מה מתחולל בתוכי.
זכרתי תמיד שעומר גדל בעיר, אבל לא הכרתי את רחובות בכלל, וברגע שקלטתי שזו הייתה השכונה שבה הוא חי וגדל , ושבבית הספר הזה הוא שיחק בהפסקות, ובגינה הקרובה (שגיליתי שנקראת על שמו) הוא רץ עם החברים מהבניין, ובמכולת הזו הוא היה קונה קרטיב בקיץ, ולשם הוא היה הולך לחוג... פשוט הוצפתי רגשית והגעתי למסקנה שאני חייבת לשתף אתכם ולספר לכם על הזיכרון שלי ממנו.

אני מאמינה, שלמרות הזמן הקצר שזכיתם ליהנות ממנו, ההשפעה שלו על אנשים הייתה רבה מאד.
אני מקווה מאד שהצלחתי לתת לכם עוד איזו פיסה קטנה של זיכרון מעומר, תוספת לפסיפס השלם, ומאחלת לכם רק בריאות וטוב.
ומשהו קטן לסיום, לפעמים כשאני נורא מיואשת מהמצב החברתי והפוליטי במדינה, אני חושבת על עומר ומתארת לעצמי שהוא בטח לא היה מקטר ומסתפק בלייקים בפייסבוק, אלא קם ועושה מעשה.
בברכה,
הילי ברוק בלום. 
POWERED BY קידום אתרים
© 2020 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ