9.3.2012 - ההספד של חיה אל-קבץ |

חזרה להספדים >

עמר,
13 שנים עברו מאז אותו יום של פברואר 99. מאז, כמעט כל יום שישי אבא ואני מגיעים לכאן אליך. פה בשקט הזה אני עומדת, מתבוננת מסביב, בוהה וחושבת על הגורל שקשר את חייך וחיינו למקום זה.
אני מתבוננת במציבה הזו שלך ובכל מה שחרוט עליה: תאריך הלידה שלך, תאריך הנפילה, וחושבת על גילך...
בסך הכל מספרים, אבל במספרים האלה מגולמות תחושות כל-כך חזקות. מספרים שהופכים לאורך השנים לכוס המדידה של הזמן והרגש.
רק בן 22 נעקרת מחיינו, הגיל הזה שנחרת לי כל-כך חזק בזיכרון. נגמרת לנו כל כך צעיר. לפעמים אני מנסה לדלות קלסתרון שלך מהמפגשים עם החברים שלך, אני כאילו מנסה לגדל אותך ולבגר אותך בדמיון, אך אני לא כל-כך מצליחה, אתה נשאר טבוע אצלי כל-כך עמוק בזיכרון ותמיד בן 22
אני מתבוננת בתאריך הלידה שלך, נולדת ב- 13.1, ואני לא יכולה להתעלם מהמספר הזה.
13 תמיד היה מספר המזל שלך. ידעת שמספר זה הוא מספר של חוסר מזל ושהוא איזה מועד לפורענות, כך אומרים, אבל דווקא בגלל זה נשאת אותו תמיד עם חיוך ובגאווה גדולה, כי ביהדות זה מספר עם מזל, כך נהגת לומר.
לאורך כל השנים מספר החולצה שלך בכדורסל היה 13, וכשהתבקשת לציין או לבחור באיזה מספר ידענו מה תהיה הבחירה שלך.
כשעברנו לגור לרחובות בלי כל תכנון התברר שמספר הדירה שלנו 13, ולך זה היה אות שזו ורק זו הדירה שנועדה לנו, אמרת שזו הדירה שתביא לנו מזל וברכה.
נולדת ב-13.1 ונקברת ב-1.3 ומאז, מבלי לשים לב אני מוצאת עצמי דבקה במספר הזה שלך, ובכלל, פתאום אני מוצאת עצמי טרודה בענייני המספרים. שמתי לב שהמספרים הם נקודות ציון שאני כל הזמן מודעת להן. ודווקא היום שאנחנו מציינים את השנה ה- 13 לנפילתך, אני לא יודעת איך להתנהל עם הנתון הזה, אך אני יודעת ש-13 השנים האלה בלעדיך היו עבור כולנו חסרות מזל לחלוטין.
אלו היו 13 שנים ארוכות ומתעתעות שלא הביאו כל מרגוע.
אני רוצה שתדע כי הכאב על אובדנך, גם אחרי 13 השנים האלה, לא דעך ולא נדחק, והגעגוע אליך עדיין לא הפך אצלי להרגל.
רציתי שתדע כי למרות הזמן אני עדיין מלקטת את רסיסי חייך שאבדו, ואוספת אותם כמו ביצים עזובות.
אני זוכרת בשבעה, באה לנחם אותי אמא שכולה. היא התבוננה בי, שלחה בי מבט חודר ונוקב ממנו ניבטה המון דאגה, ואני שהייתי שטופת יגון בלבול וחרדה, אל מול החיים שאזלו ממני, ניצבתי חסרת אונים מולה. רק ימים רבים לאחר השבעה הבנתי את פשר מבטה. כי היא ורק היא לבדה ידעה את כובדו של המסע שאנחנו עומדים לעבור.
13 שנים אנחנו בתוך המסע הארוך והכואב הזה, מסע שלא נגמר ואין לו סוף. ואני מתמרנת בו כל הזמן בין העצב לשמחה, בין היש והאין.
והיום אחרי 13 שנים אני כבר מבינה ויודעת שאין יד שתרגיע כאב שאין לו קצה. השכול הוא כנראה משהו שלא נרפאים ממנו. החוסר והגעגוע, לא רק שאינם קהים, אלא הופכים לחדים ואינטנסיביים יותר.
ולמרות הקושי וחוסר האונים אני מנסה בכל כוחי לאחות את השבר הזה, למענך ולמען כל אוהביך אני מנסה לנשום, לשרוד ולהזדקף למעלה.
במהלך שנים אלה, אבא ואני יצרנו לנו את ארגז הכלים שלנו העוזר לנו בהתמודדות הזו של החיים בלעדיך. דרך ההתמודדות חידדה אצל כולנו את התובנה שאת האסון על אובדנך אנחנו לא יכולים לשנות, אבל אנחנו יכולים לשנות את דרך ההתמודדות עם הגורל הזה שנכפה עלינו. אנחנו לומדים לאחות את הגשר הזה מדי יום ביומו, לטפס אחרי נפילות, להאחז בכל זיז של תקווה, ולא לטבוע ביגון.

בקרבה הזו למוות, בהשקה הזו של החיים וסופם, יש איזו זרות גדולה. לא פעם אני מרגישה איך המוות נוגע לא נוגע בחיי, ואני במלחמה בלתי פוסקת נאבקת בכל כוחותיי. מצד אחד אני רוצה לחיות, לחיות את חיי, לחבק את החיים, אך מנגד אני נאחזת בך כמו באיזו אבוקה מאירה, אוחזת ולא מרפה, בכדי שלא תשמט לנו, לא מהלב ולא מהזיכרון.
אחרי 13 שנים של דרך ארוכה ומפותלת אני יודעת שהליכתך מאיתנו הרגה בנו משהו, אך גם הצמיחה בנו דברים שלא הכרנו. אנחנו עדיין מתמודדים עם האין, אך גם מחפשים את היש, ואלוהים ברך אותנו ביש: במשפחה נפלאה, נכדים מקסימים, בחברים רבים, שלנו ושלך, וכולם אוהבים ותומכים, וזוכרים אותך, מדברים עליך, חוגגים איתך ובלעדך את ימי הולדתך, והכל בכדי שתצרב בתודעה ושלא תדהה מהזיכרון.
זו גם הסיבה שאבא ואני שקועים 13 שנה בתוך עולמך ועסוקים בהנצחתך. אנחנו עושים הכל בשביל לשמר, להגן ולבצר, את כל מה שהיית ועשית בחייך הקצרים. לאורך כל השנים אנחנו מחפשים איזו כתובת לתחום איכשהו את הכאב על אובדנך. כתובת שאפשר יהיה להתרפק על הזיכרונות שנשארו ממך. כתובת שאפשר יהיה להכיר קצת את האדם שהיית והדברים שעשית.
ואתה, שחייך היו מהולים בתוך חיינו, אתה שהיית תמיד שותף מלא לנעשה בבית, בתבונתך וברגישותך ידעת תמיד להביע את דעותך ועמדותך, עכשיו בכל העשייה הזו שנעשית למענך, אתה לא פה, לא בכדי לאשר ולא בכדי למחות.
ולמרות זאת אנחנו לא חדלים מלעשות. עושים ונוגעים בך דרך הזיכרונות.
13 שנים של הנצחה, וכל הנצחה מטלטלת אותי לרבדים אחרים בתוך חייך, ומציפה אותי בגעגועים לילד ולנער שהיית.
מהגן שבסמוך לביתנו אני רואה את ימי ילדותך התמימים והעליזים.
מהאנדרטה שהוקמה בצופים, עולים בי זיכרונות של שמחת הנעורים שהיתה טבועה בך, וההתמסרות הטוטלית שלך לדברים שהאמנת בהם.
טורניר הכדורסל המתקיים כל שנה בשבט הצופים, ואולם הספורט בבכור לוי, שנקרא מהיום על שמך, מעלים בי את הרהורי החרטה שנזפתי בך על השעות הרבות שהקדשת לספורט במקום ללימודים.
מבצע עמר שמתקיים מידי שנה בשבט צופי אור-יהודה, ממלא אותי בסיפוק על הערכים והאיכיות שנבטו בך עם התבגרותך, כשהחלטת לצאת לשנת-שירות.
כך אני חיה בצל הזיכרונות. כל הנצחה והזיכרונות שלה. זיכרונות שאתה יצרת במו ידיך, במעשים שעשית ובחברים שאספת סביבך.
כל הזיכרונות שיש לי ממך מחדדים בי את התובנה מה איבדנו באובדנך, וכמה הספקנו להרוויח ב-22 השנים שהיית אתנו.
רק 22 שנות חיים. 22 שנים שנים שחבויות אצלי עמוק עמוק בתוך הזיכרון.

עמר,
אני לא יודעת אם יש או אין חיים לאחר המוות, אבל אני יודעת שבמוות שלך יש חיים. חיים המונשמים על ידי כל מה שכולם עושים למענך ולזיכרך.
חיים המונשמים על ידי המון אהבה, והרבה הרבה געגועים אליך.
אמא

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ