26.2.2021 - ההספד של חיה אל-קבץ |

חזרה להספדים >

יום שלישי 16 לפברואר 99 אני חוגגת יום הולדת.
אבא בחו"ל, שירה, רועי ומורן, חברה של רועי, הזמינו אותי לארוחה.
כשישבנו במסעדה, אתה מתקשר מהבסיס, מאחל לי מזל טוב, ומזכיר לי שאני חייבת גם לך ארוחה.
יומיים אחרי, יום חמישי, הגעת הביתה. עטפת אותי בחיבוק, קיבלתי ממך נשיקה חטופה מלמלת  "מזל טוב" ואני מיהרתי לצאת, זה היה יום חמישי, יום לימודים שלי, יצאתי מהבית וסיכמנו להפגש בערב.
כשחזרתי ופתחתי את הדלת, לרגע לא הבנתי מה אני רואה, לא הבנתי את הקטע.
השולחן בפינת האוכל היה ערוך לארוחה זוגית, פרשת מפה, עליה הנחת שתי צלחות חגיגיות, שתי כוסות יין – למרות ששנינו בכלל לא שתינו יין.
מה זה? שאלתי
ואתה מאיץ בי, יאללה מהר תתארגני, הכנתי ארוחה, הכל חם, שלא התקרר, בואי נתיישב.
ארוחת דגים. דגים ליום ההולדת.
שנינו מאד אהבנו דגים.
הייתי כל כך מופתעת ומאושרת.
ואז סיפרת לי שבדרך חזרה מהבסיס , קנית דגים בקיבוץ מעין-ברוך, ולפני שנכנסת הביתה הסתרת את הדגים אצל הדסה, השכנה, ואיך שיצאתי מהבית, מהרת להכין את הארוחה.
דגים ממולאים בעשבי תיבול אפויים בתנור, צ'יפס, סלט ירקות ושתי כוסות יין.
ארוחה קסומה של שנינו. אתה ואני.
קרנתי מאושר, מתשומת הלב שלך, מהיוזמה, מהיכולת שלך להפתיע אותי, מכל ההשקעה הזו, מהשולחן החגיגי הזה,
כמה כל זה זה לא אפיין אותך.
שעה קסומה של שנינו.
רק שנינו, יחד סביב השולחן, אכלנו, דיברנו, סיפרת קצת קוריוזים מהצבא, צחקנו...
וכשסיימנו לאכול התחלתי להוריד את כלים, אבל אתה לא נתת לי.
"זה היום שלך" אמרת.
קמת, אספת את הכלים, הכנסת אותם למדיח, ניגבת את השולחן, הברקת את השיש, לא מרחת כמו שהיית רגיל תמיד, ואני ישבתי, התבוננתי וכל כך נהניתי מלהסתכל עליך.
שלושה ימים אחרי כן חזרת לבסיס, ואני נשארתי עם חיוך על הפנים, טעם טוב בפה, ומה שלא ידעתי אז שזה יהיה הזיכרון האחרון של שנינו יחד.
המתנה האחרונה שקיבלתי ממך. יותר לא חזרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2021 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ