מאת - ורד וייסלר | 25/04/2012

ורד וייסלרשם מלא :
את עמר אני זוכרת שפגשתי כשהיה בצבא ואני הייתי בשנת שירות בגרעין "רעים" של הצופים במצפה רמון. מפגשנו הראשון היה במחנה קיץ שנת 1998 של הנהגת דרום, עמר הצטרף. בעמדה בה הוא שמר היה שח-מט, והוא לימד אותי כיצד לשחק.
כמה חודשים מאוחר יותר, טיילתי עם משפחתי במטולה ונפגשתי בו בשנית בבריכה, אני חושבת של "מרכז קנדה". שוחחנו ארוכות והוא הציע לי לטייל עימו בקרבת הגבול. שם הוא הראה לי כפרים בלבנון. זו היתה פגישתנו האחרונה. כשנפל עמר, הייתי בצבא בקורס מדריכות שריון. ההורים שלי שפגשו את עמר במרכז קנדה, בחרו שלא לספר לי בטלפון והמתינו שאשוב הביתה. בטרם שבתי הביתה, בסקירת החדשות השבועית בקורס, גיליתי שעמר נהרג. ההיכרות שלי עם עמר אמנם היתה קצרה ודי שטחית, אך קיבלתי את הרושם שמדובר בבחור שהוא מלח הארץ, מטובי בנינו, אדם בעל לב רחב וחיוך כובש. בכל פעם שאני רואה או משחקת שחמט אני נזכרת בעמר באופן בלתי נשלט. יהי זכרו ברוך.