מאת - חבר מכיתה ו' | 25/04/2012

בערך בכיתה ב' התחלנו "ללכת מכות"... בדר"כ היינו מצד אחד אני ואסף כ. ומצד שני אתה ואסף ד. אתם תמיד הייתם יותר חזקים אבל זה לא הפריע לנו לנסות תחבולות חדשות בכל יום.
לרוב, אתם הייתם "מנצחים" אותנו אבל היינו חוזרים לזה בכל יום או יומיים מחדש ובכל פעם משנים את "כלי המלחמה"... מפצצות מים ועד מקלות. פעם אבא שלך אפילו צעק עלינו כי לכלכנו את המכוניות שחנו ליד היקב.. ופעם כשהיינו ביער של הצופים פתחתי לך את האף וירד לך דם.. קצת נבהלתי- אני מודה, אבל איכשהו זה רק דירבן אותך לתחמן אותנו לקרב חדש.
אני חושב שפשוט נהננו מה-ללכת מכות הזה כי אחרי המכות בדר"כ היינו נפגשים לשחק כדורגל במגרש למעלה בבכור לוי.
בערך בכיתה ה' או ו' כבר הפסקנו עם המכות והתחלנו עם הבנות. אתה היית "מלך הכיתה" ומידי פעם רקמנו יחד תוכניות איזה בת יזמין כל אחד למסיבה הקרובה.
בתיכון קצת "נאבדנו". אתה עדיין היית "מלך הבנות" ואני תמיד העדפתי את השוליים היותר מרדניים. זה לא הפריע לנו להנהן שלום "עמוק" אחד לשני כל אימת שנפגשנו במקרה איפושהו בעיר או בבי"ס, כי איכשהו כנראה הזכרונות שיש לנו מהילדות הם הכי חזקים והכי ברורים גם אחרי שנים.
הלוויה שלך קצת הפחידה אותי. המון אנשים והמון יריות באוויר. אח"כ פגשתי את אמא שלך ואני חושב שהיא ראתה מבעד לדמעות של שנינו ומבעד למסך הסיוט בו היא הייתה את הזכרונות שלי מפעם- כשהיינו עוד ילדים שהלכו מכות בשכונה ושיחקו כדורגל או פוטבול בדשא.
שנים אחרי אני עוד מביט בך מהצד מידי פעם. פעם ראיתי את אחותך שירה במשרד הפנים בת"א עם תינוק חדש ותהיתי אם גם אתה רואה אותנו שם ומחייך. קצת התביישתי לדבר איתה ולשאול אותה איך קוראים לתינוק אבל הוא היה ממש דומה לך. זה עשה לי טוב לחשוב שיש עוד "עמר" חדש בעולם. אני עדיין רואה אותך בבירור בכל פעם שאתה בא לבקר בזכרונותיי. אתה עדיין הכי צלול. והכי חד.