מאת - מיכל | 16/02/2009

עמר, בכל אזכרה שלך תמיד אמרתי לעצמי שכשיגיע יום השנה העשירי אז אמצא את הכוחות להקריא לכבודך משהו שכתבתי.חשבתי שעשר שנים זה המון זמן ודברים יראו עד אז אחרת. ובאמת כל כך הרבה השתנה שזה לא יאומן, אבל עדין אני לא מצליחה למצוא את הכוחות לעמוד מעל הקבר שלך ולהקריא הספד. אתה מבין, נדמה לי שבהספד יש מידה של השלמה, שבאמת לא תחזור. ואז, מזמן, בשנת 1999 חשבתי שמתישהוא אצליח להגיע אליה. אבל לא.
כשנכנסתי לאתר היום וראיתי את התמונה שלך, הרגשתי כאילו אני פוגשת ברחוב חבר טוב שלא ראיתי הרבה זמן והינה סוף סוף הגורל זימן לנו פגישה. אבל התמונה של פניך מתחילה בגדול ומקרוב ולאט לאט נעלמת...כמוך...
אז אני ממשיכה לכתוב לי בנסיעות, בהליכות, בלילה לפני השינה, ואפילו באתר שלך... ממשיכה לאהוב ולהתגעגע...