מאת - מירב סלומון | 12/04/2005

המון זכרונות יש לי מעמר- האח של שירה אבל הזכרון היותר משמעותי הוא דווקא זמן לא רב לפני שעמר נהרג.
לאחר פציעתו של עמר ברגליים חיה ואבי ניסו בכל דרך לשכנע את עמר עד כמה נושא הפציעה חשוב ושאם הוא לא יטפל בעצמו זה עלול להזיק לו בעתיד. כמובן, שבנוסף לעניין, לחיה היה חשוב יותר שעמר לא יחזור לשרת בקרבי "מה הוא צריך את זה"...
כל המשפחה נרתמה למסע השכנוע הזה וגם אני כחברה של שירה. ניר, בן הזוג שלי בזמנו שירת בעברו במגלן ונפצע ברגליו בדומה לעמר. חיה ביקשה מניר לנסות לדבר עם עמר על הנושא (כמי שסיים לבסוף את שרותו הקרבי ועד היום מתמודד עם הכאבים הפיזיים) . ישבנו כולם בסלון, עמר עם רגל אחת על הכורסא שאנן ונינוח כתמיד, ובעוד ניר מדבר על ההשלכות הצפויות בעתיד ועל הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בדבר צחקתי וחשבתי לעצמי איזה כח יש לעמר לתת לנו להרגיש שאנחנו הלא בסדר, אנחנו אלו שלא יודעים כלום, הוא לא דיבר אבל הרגשתי את הנחישות שלו במה שהוא שידר.
בהתחשב למצבו (שהדברים לא במיוחד עניינו אותו) מנומס הוא היה - הקשיב, הנהן בראשו וחייך, ראיתי איך עמר נמצא בעולם משלו ושומע רק קולות רקע של אנשים מדברים סביבו (מעין זבובים שמפריעים למנוחתו) ואם יכול היה לומר "חבל על הזמן של כולם" אלו היו מילותיו. עם כל הרצון הטוב הבנתי שאין סיכוי קלוש לחדור אליו, עמר ראה באותם רגעים אך ורק דרך אחת - הדרך למעלה בסולם - הדרך אל הבלתי אפשרי...