זה ממש מוזר, אני אומר לעצמי...
אוטוטו יעברו להן -10 שנים מזירת המטענים הארורה, שם בארץ הפסטורליה המדומה בואך מוצב כאוכבה-היא יפה עמר, יפה בצורה שכזאת שזכורים לי רגעים מבודדים של שקט וכשהבטתי סביבי, העזתי אפילו להעלות חיוך אמיתי על שפתיי, מאותה תקופה, מאותו חבל ארץ...
פגשתי בך כיומיים לפני כן בשער פטמה, ישבנו על פחית קולה, ככה להרוג קצת זמן לפני שנתפצלו דרכינו בכניסה לארץ הפסטורליה המדומה, אני בדרכי למוצב עיישיה ואתה בדרכך לעוד משימה עם גרשטיין-ישבנו שם אתה אני ליאני וביסמוט...
הפעם הבאה שפגשתי בך עמר הייתה בזירה עצמה-חפ''ק מג''ד עיישיה שכלל אותי כקשרו הגיע דקות ספורות לאחר המקרה...ברגע שפרקנו זינקנו לתוך המטע לעזור עם הוצאת האנשים והעלאת האלונקות...הגעתי בדיוק כשפתחו אלונקה ואינסטנקטיבית לקחתי אותה והעלתי אותה אל הכביש ממעל...לכשהגעתי למעלה ולקחתי רגע למחשבה, תפסתי את החובש של הכוח שישב בצד, הצעתי לו מים, ניסיתי להרגיע אותו ולדובבו לזהות ההרוגים...שאלתי על ביסמוט, על ליאני ועליך...כשהגעתי לשמך הוא הנהן בראשו...הבנתי...הוא עוד מלמל בהלם שנשמת נשימות אחרונות של חיים, החזקת מעמד אחרון...כמה אופייני לך חשבתי...ממש אופייני לעמר שהכרתי ולו הכרות מועטה, ניגשתי אל האלונקה שהעלתי זה מכבר ממטע הזיתים...ושם שכבת עמר, בסיטואציה אחרת הייתי אומר ששלווה הייתה נסוכה על פניך-אך סימני הקרב ללא קרב נשארו חתומים על גופך...המשכתי לבהות בך שניות נוספות כלא מאמין...הרי בסיטואציה אחרת זה הייתי אני שם על האלונקה, מחשבות על נזילות החיים ומנגד על הסחבק שהיית חלפו ביעף...כיסיתי בעדינות את השמיכה ועוד נגעתי בראשך ברכות...נשאתי תפילה אישית...פרטית שכזאת...
הגעתי יום אחרי כן על מנת לחלוק לך כבוד רשמי אחרון..
אך אני כאן היום, כמעט 10 שנים לאחר מכן,על מנת לחלוק לך כבוד אישי אחרון...
סיפור אישי ביני לבינך שהיה יכול להתפתח אחרת...
ממקומך יהיה אשר יהיה, נסוך בנו את אותה תקווה,זיק ורשף של עיניים וחיוך עמוק שהיו חלק ממך...
תודה על מי שהיית..
לא אשכח אותך לעולם.
קובי שפונד.
יום הזיכרון 2008.