10.3.2017 - ההספד של דורית נאמן |

חזרה להספדים >

עמר
השנה חגגנו יחד 40.  גם לך וגם לי היתה יום הולדת כואבת במיוחד. היתרון שלך עלי הוא שאתה לא צריך כבר להרגיש כמה הכל כל כך קשה.
אז אני רוצה לדבר אתך היום על הזדקנות או התבגרות, איך שתבחר לקרוא לזה.
כל שנה אנחנו מדברים על שלב שפספסת וזאת השנה הזאת. זה ה- 40 הזה שתפס אותנו כל כך לא מוכנים.
פתאום הגוף לא עושה כל מה שמצפים ממנו,  פתאום נהייתי בעבודה מ"הותיקות", פתאום אני מסתכלת על הורים טריים לחוצים  ויודעת שאנחנו בחיים לא היינו ככה.
עד לא מזמן הסתכלתי על ההורים שלי, ותהיתי מאיפה תגיע המכה הבאה?
היום אני כבר לא תוהה יותר, פתאום אני מסתכלת על הורים של חברים של הבנות, בני גילי, שמארחים את המשפחה, שמדברים על מתכונים, ששוקלים קצת יותר מדי וקצת לא נעים לי שאני לא שם.

אני רואה מגישות בטלויזיה בנות 20+ והן מדברות אחרת: הקול, טון הדיבור... הכל נשמע לי ילדותי,  זאת עוד של "להיות סבתא" (למעט דריה, שלטענתך, כבר היתה שם בגיל 20) אבל זה כבר קצת יותר מההתבגרות הכיפית של גיל 30.
זה השלב שעוד אין בו נוסטלגיה אבל כבר יש בו עייפות.
שלמה ארצי הוציא השנה דיסק שהחוט המקשר בין כל השירים שבו הוא הזדקנות והמבט לאחור .
זה דיסק מקסים בעיני. שמעתי אותו בדרך לעבודה ובכיתי כל הדרך מרוב התרגשות.
בכיתי גם עליך. כשהגעתי, פגשתי חבר, בן 28, שאמר ששמע את הדיסק הרגע והוא נורא משעמם ואז הבנתי כמה גדול הפער, כשניסיתי לחשוב מה היתה דעתך על הדיסק, נתקעתי, וזה גמר אותי.

אז 40 שמח עמר. באמת שאני מצטערת על אבני הדרך הללו שפספסת.
תודה על שעזרת לחשל אותי ברגעים הקשים כל- כך, וסליחה על המרירות שתפסה אותי. השנה מותר לי.

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ