1.3.1999 - בלוויה - ההספד של טל אנגלר |

עמר, אני לא מצליחה להבין את זה שאני נפרדת ממך.
רק בשבוע שעבר היית אמור לבוא ולעזור לי ביום הצופה, הרי לא היתה פעם אחת שביקשתי ממך
משהו ואמרת לי לא.
היית בשבילי החבר שאפשר להתקשר אליו בכל שעה משעות היום, ביום או בלילה... כשסתם בא לי
לדבר... וזהו, אתה כבר לא תהיה שם לענות לי יותר.
מאז ששמעתי את הבשורה הנוראית התקשרתי אליך כמה פעמים, שמעתי את ההודעה במזכירה
שבטלפון שלך, צחקתי ודיברתי אליך, ביקשתי שתתקשר אלי ושתגיד לי שהכל בסדר, ושכל מה
ששמעתי לא נכון, שהשמועות שרצות הן סתם...ואני עדיין מחכה לטלפון...
איך אתה עמר, הבן אדם הרגוע והמרגיע ביותר, זה שתמיד מחייך את החיוך החצי ערמומי, זה
שתמיד כל-כך אהבתי ואוהב, זה שאף פעם לא יגיד:
"טל, אין לי כוח היום, אני עייף, ניפגש מחר..."
אתה שבקול הכי רגוע שלך שאלת ברגעים הכי קשים ולחוצים: "מה את דואגת"
איך, איך נתת לזה לקרות?
יהיה מאד קשה להמשיך בלעדיך. איבדתי אתמול לא סתם את החבר הכי טוב שלי, אלא בן משפחה,
וכולנו, כל הקומונה שלך: דריה, יוני, דורית, אפרת ואני לא מפסיקים לחשוב עליך ומתגעגעים אליך
נורא, וכל-כך מחכים להתעורר מהסיוט הזה שפשוט לא נתפס.
טל אנגלר
קומונת תנופה 5991