10.3.06 - ההספד של אבי אל-קבץ |

שבע שנים עמר.
שוב פורים ואנחנו פה איתך, ובלעדיך.
שבע שנים. שום דבר לא עומעם, כלום לא דהה, לא הזכרונות של "לפני" - שמזינים אותנו יום יום, ולא הכאב ש"אחרי" - שלא מפסיק לבעור בתוכינו.
שבע שנים. כל-כך הרבה זמן, כל-כך הרבה כאב ועצב, ועם הזמן הכל רק מתעצם, ובעיקר הגעגועים.
אתה מהדהד בתוכי יום יום, שעה שעה. ואני יכול לומר לך בוודאות, שאין דבר שאני עושה, מבלי לחשוב עליך.
שבע שנים, ועכשיו אנחנו מתחילים להבין, שעזיבתך היא מוחלטת ולתמיד. מתחילים להבין שהזכרונות התמונות והסרטים ממך, זה בעצם מה שנשאר.
הגעגועים, שהיו בהתחלה עמומים, הופכים פתאום להרבה יותר ברורים, יותר חדים, יותר קשים , הרבה יותר אינסופיים.
אני חושב על הזמן שעובר בלעדיך, ועל כל מה שאתה מחמיץ ומפסיד. על כל מה שהיית יכול לעבור וְלַחֲווֹת: לימודים, טיולים, קריירה משפחה... לוּלא היום הנורא ההוא.
אני גם חושב, על כל מה שאנחנו מפסידים ומחמיצים מאובדנך, והלב נקרע.
ובבית? חדשות כל-כך משמעותיות.
לפני פחות מחודש, שירה ילדה את עמרי, עוד קרן אור בַּלב, אח קטן לליקוש.
וזו הקטנה כבר בת שנתיים, ממש גדולה. היא גְדלה לצד תמונותיך המתחלפות על מסך המחשב של אמא.
7 שנים אתה שומר המסך שלה.
המתוקה הזו מזהה אותך בתמונות המפוזרות בכל פינה בבית. עבורה אתה הכוכב ששומר עליה משמים.
שני הקטנטנים האלה, עמרי וליהיא, נכנסו לחיינו והאירו אותם באור וּבאהבה ההולכים וגדלים כל יום.
אך גם האהבה הגדולה הזו אינה יכולה למלא את החלל שנפער בנו מאז העשרים וּשמונָה בפברואר, היום הארור ההוא. כל פגישה עם השניים, מעוררת בנו צער על שאתה, לא תזכה להכיר אותם, לאהוב אותם, ולהיות גאה בהם כמונו. ושהם, יכירו אותך רק: מהתמונות באלבומים, מהסיפורים, ומכל מה שנכתב עליך.
ורועי? ל"גמד הקטן" כפי שקראת לו, ימלאו החודש 23 . הוא הספיק להשתחרר מהצבא , ובלי לחכות הרבה יצא לבלוע את העולם. הוא מאוד חסר לנו פה היום. אני יודע שגם לו, הימים האלה לא קלים.
ככה עמר, כל שנה בפורים אנחנו נאספים כאן סביבך, בחלקה הפורחת הזו, מדברים בעיקר על עצמינו, מספרים לך מה שקורה איתנו ועובר עלינו, מעין דיווח שנתי מהיומן המשפחתי האישי שלנו.
ואני נזכר בשיחות שהיינו מנהלים, ואני מרגיש כאילו הן רק החלו, ואני מחפש אותך כדי להמשיכן, כדי לסיימן, ואתה כל-כך רחוק.
חסרות לי השיחות איתך, חסרים לי החיוכים שלך, הגיחוכים הקטנים של שנינו יחד , והחיבוקים המזדמנים שהרעפנו אחד על השני. אתה כל-כך חסר.
נשארנו עם הזכרונות מחייך הקצרים. זכרונות של שמחה, של חיוכים, של בחור רציני עם כל האיכויות שהרכיבו את אישיותך.
הזכרונות האלה טבולים בעצב גדול וכאב שילוו אותנו כל עוד אנחנו כאן.
ועוד משפט קטן שאני חייב לך, בן יקר, תודה על עשרים ושתיים שנים נפלאות שנתת לנו.