10.3.2017 - ההספד של חמוטל שמעוני-אלון |

חזרה להספדים >

"עמר שהיה חבר שלי, נהרג בלבנון" – זה משפט שמלווה אותי כבר 18 שנים וטומן בחובו עולם שלם שהתהפך עלי מאז.
הכרתי  את עמר בצופים ובשלב מסוים הקשר בינינו העמיק.
עמר שהיה אז בחור צעיר, או יותר נכון, גבר חתיך ושרמנטי בן שש עשרה, סחף אותי ולימד אותי מה זאת אהבה.
במשך תקופה נפרדנו וחזרנו, וחזרנו ונפרדנו. הערצתי את עמר – את המנהיגות, הנחישות, הרגישות, הטוטאליות, הבגרות והרצינות.
זיכרונות של תרגילים במתמטיקה, הברזות מביה"ס לשבט, נסיעות לים, טיולים בפרדס, סרטים בלילות ועוד עוד....
כשנגמרו ימי התיכון, עמר המשיך לשנת שירות ואני לצבא.
מאז נשארו לי רק רסיסי זיכרון: ביקורים בקומונה, מפגשים ברחובות ואז מריבה. ולא מדברים. גם לא שלום, שלום ברחוב.
שנה עוברת, אני גרה בצפון מגיעה לביקורים במרכז. בבוקר של האחד בפברואר 1999 בשעה שש בבוקר אני בדרך לצפון, פוגשת את עמר בשדה דב. הטרמינל כמעט ריק חוץ מאיתנו...נבוכים עלינו לטיסה והתיישבנו יחד.
המפגש הזה הוא בעצם אחד הרגעים המשמעותיים בחיי.
בדיעבד הבנתי שהפגישה הזאת ביני לבין עמר הייתה הקלואז'ר שלנו.
אומרים שנשמה יודעת מתי מגיעה זמנה להיפרד.
אני מודה לגורל או לאלוהים או איך שלא נבחר לקרוא לכוחות האלה, שהפגישו בינינו ונתנו לעמר ולי הזדמנות אחרונה של מפגש.
מאז כבר שום דבר לא באמת אותו הדבר.
עמר מלווה אותי בכל מקום – החברים החדשים שלי מכירים אותו, הילדים שלי מכירים אותו
ובשבילי – כל עוד משתמרים הזיכרונות, עמר ממשיך לחיות בליבי – "עמר שהיה חבר שלי, נהרג בלבנון".

 

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ