10.3.2017 - ההספד של טל אילון |

חזרה להספדים >

מתוך מכתב ששלחתי מניו-יורק לחיה ולאבי  עם נפילתו של עמר.

"במשך כשנה וחצי שירתי בלבנון בחפ"ק של מפקד הי"קל (יחידת קישור ללבנון), למעשה, עמר החליף אותי בתפקיד. 
תפקיד קשר של מפקד גזרת לבנון משמעותו אחריות מעל ומעבר למה שמקובל לתת לחייל פשוט בצה"ל. זו בדיוק הסיבה שעמר נבחר לתפקיד: אדם עקרוני, עקשן, ודקדקן.
כך למדתי להכיר אותו, כך אהבתי ללמד אותו, ומשום כך נתתי לו כל שיכולתי לתת.
לבנון, כפי שהצטיירה לרבים, היתה ארץ של מלחמה. מקום שבו כולם אויבינו, מקום שבו חיילינו מופגזים כעניין שבשגרה, מקום שבו נופלים ונפצעים טובי בנינו.
אבל לנו, לבנון הייתה בית שני. ארץ של נופים מדהימים, עם אנשים פתוחים ולבביים, אוכל טוב ותרבות שונה, בקיצור, מקום שלמדנו לאהוב.
בכל כניסה של השיירה ללבנון, היינו לוקחים נשימה עמוקה, מגבירים את העירנות, מרגישים את האדרנלין, ויחד עם זאת, חשים את האווירה ונהנים מהמראות.
הכרנו בה את כל הדרכים: כל כביש וכל שביל. כל כפר הכרנו בשמו וידענו כל פיצול- לאן מובילות דרכיו.
איש לא הכיר את לבנון כמונו, ובפרט הקשר- מתוקף תפקידו.
חודשיים הייתי עם עמר, ולימדתי אותו כל מה שצריך לדעת: נהלים, כבישים, קשר, כפרים... הוא היה משנן הכל, חוזר אלי, מעשיר אותי בפרטים ומדהים אותי בכל פעם מחדש.
המושב שבו ישב, ולפניו אני, הינו מושב של כבוד. להיות צמוד לאישיות הבכירה ביותר בגזרה, על אחת כמה וכמה אדם נערץ כמו ארז גרשטיין, שהיה מושא להערצה בקרב כל חיילי צה"ל בגזרת לבנון.
הרבה אנשים רמי דרג ישבו מאחורינו במרצדס ולא אחת טפחו על השכם ואמרו
"כל הכבוד ילד", או סתם פתחו בשיחה קצרצרה.
הרבה פקודות ירי, הרבה אישורי שיירות, הרבה דברים שאיני יכול לפרט על הנייר עברו בינינו לבין המפקד, ודרכינו חזרה לחמ"ל. אחריות עצומה בידיים של חיל –נער. ועמר, כמוני, היה מודע לאחריות ולכובד התפקיד, ומילא אותו בצורה הטובה ביותר.
כקשרים, היינו מקורבים מאד לארז ומלאי גאווה על כך.
מעבר לגאווה, הקשר היה מכובד ומוערך ע"י כל הדרגים הבכירים בגזרה ובאוגדה בשטח. כולם ידעו שהקשר הנו הדרך אל המפקד וממנו, ומניסיוני למדתי שטעות קלה של הקשר עלולה להטעות גורמים בכירים בגזרה ולשבש מהלכים. את זאת הטמעתי בעמר, והבהרתי לו עד כמה כבד המשקל שעל כתפיו, מעבר למשקל האפוד.
כשדיברנו בצוות על לבנון ועל המוות, ועל ללכת אחרי המפקד, לא היו בנו שום הרהורים של חרטה. מתוך הכרה ברורה בתפקידינו ובאופי השירות שבחרנו.
היינו מודעים לחלוטין לעובדה שבלבנון, אף שהיא ה"מגרש הביתי", דברים עלולים להשתבש. הכאב שהוזכר בשיחות בינינו, לא התרחב מעולם מעבר למעגל הצוותי, השיחות על ה"כמעט" טובלו בהומור שחור ובביטחון גבוה. המחשבה הייתה בכיוון המוחלט של נכונות למות למען המדינה, למען המפקד, ולמען התפקיד והחבר לצוות. לא חששנו מהמוות, ולא חשבנו על כאב המשפחה. מי שחושש לחייו לא יתפקד במקרה של אירוע. כך למדנו ובזאת האמנו.
כשבחרנו בעמר להיות קשר, סיפרתי לו שהקשר שאני החלפתי השתחרר עם רסיס בגולגולת מהתקלות בלבנון. שאלתי אותו אם למרות הכל הוא מעונין בתפקיד.
עמר לא היסס. הוא ידע לאן הוא נכנס, ועשה זאת בגאווה רבה ובלב שלם. "
 

אני רוצה להוסיף לכם קצת רקע למכתב הזה:
 

בפברואר 1999 אני משוחרר כבר 3 חודשים, ואני נמצא בבוסטון בארה"ב כשמודיעים לי על המקרה. ואני יושב, כולי מבולבל, ואני מבין שלא אגיע ללוויות. מה שנשאר לי זה לכתוב מכתב להורים של עמר מנקודת המבט של מי שישב ברכב הזה במשך שנה וחצי לפניו.

ואני כותב, מה שנקרא "מהלב", מכתב להורים שכולים שאין לי מושג איך לכתוב אותו.
ואני פשוט מספר להם את כל מה שעבר על עמר בחודשים האחרונים.
וכשאני מסיים את המכתב, אני קולט שאני "שופך" על הניר דברים שלא סיפרתי מעולם לאף אחד חוץ מחבריי לצוות . אני מחליט לשלוח עותק של המכתב להורים שלי, כי מסופרים בו דברים שלא נאמרו לפני כן, פשוט כי לא רצינו להדאיג את המשפחות. ואני בטוח שגם עומר, כמוני, לא סיפר בבית כלום.
אני שולח להורים שלי מעטפה סגורה עבור חיה ואבי, ועותק נוסף עבורם, בפקס. וכשחיה ביקשה ממני לקרוא היום מהמכתב, אני מבין שהפעם האחרונה שראיתי את המקור היתה לפני כ 18 שנה, כשמצאתי את העותק ששלחתי להורי, בין הניירות של אבי לאחר פטירתו, אז הבנתי לראשונה את המשמעות העמוקה של המכתב הזה.

מה שקראתי בפניכם היום הוא עותק ערוך של המכתב המקורי, שממנו אני רוצה לקרוא לכם קטע קצר שלא נכלל פה, ואשר מסביר קצת על עמר ועל מי היה האיש :

"...עומר הגיע לצוות בתקופה שבה היינו בוחנים כל אחד בשבע עיניים ומדיחים אנשים בהחלטות של רגע. כששמונה אנשים צריכים לסמוך אחד על השני בעיניים עצומות אין מקום לטעויות. זו הסיבה שעמר נבחר לצוות, ואף נקלט במהירה בתפקיד התובעני כקשר האישי של מפקד היק"ל." 
אני יכול להגיד, ולא בגאווה גדולה, שהיינו צוות של "סנובים". מי שהגיע ולא התאים מצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לצוות. עומר נקלט ברגע, ולא רק שהוא התחבר לצוות, אלא שמהר מאוד הוא "השתלט" על הצוות. אסר על עישון בחדר, הכניס משמעת וחידד נהלים. והכל בחן והומור וברוח טובה."

אני רוצה לומר בשמי ובשם הצוות :


עומר,
אנחנו אוהבים, זוכרים ומתגעגעים.

 

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ