בן דוד יקר שלי,
פורים לפני 22 שנה, ההודעה הנוראית, ההלם, ופתאום אתה איננו,
באמצע החיים כאילו נעלמת, וזהו.
אתה עם החיוך האולטימטיבי, מלא שמחת-חיים נעלמת דווקא בפורים.
ומאז פורים עבורינו הוא לא אותו פורים, החג העליז הזה הפך אצלנו ליום של מועקה וגעגוע.
השארת אותנו עם כאב חותך וזכרונות בלי סוף...
וכאלה יש לי ממך המון, זכרונות שמלווים אותי יום יום שעה שעה והם לא מרפים.
זכרונות מהילדות, מימי בגרותך ועד היום המר הזה, היום שבו נשבר לנו משהו במשפחה.
עמר,
מרגע שנולדת, אנחנו יחד.
גרנו בשכנות, ובין המשפחות הקרבה כל- כך גדולה.
אחד בבית של השני, משחקים יחד, אוכלים יחד, מטיילים יחד, ישנים זה בבית של זה.
הרבה מאוד ביחד, משפחה מאוד מחוברת וזורמת.
ומטבע הדברים ערמנו ערימות של חוויות משותפות, שהותירו בכולנו ים של זכרונות.
לפעמים עולה לי זכרון מצחיק ממך שמעלה בי חיוך, כמו זה של אותה שבת,
שהיית בן שנתיים בערך, הגעתם אלינו לארוחת צהריים, היית כנראה מאוד רעב,
ובלי שאף אחד הבחין ניגשת לקערה של הכלב וחיסלת לו את כל תפוחי האדמה שהיו מונחים שם.
אני נזכרת בהשתוללויות אצל סבא וסבתא בחצר, איך חיטטנו בחפצים של סבא במחסן,
ואיך הוא היה כועס עלינו על הבלגן שעשינו לו, ואז לידו היינו רציניים, וכשהיה הולך
התפקענו מצחוק.
כל ליל הסדר, מרגע שהיינו מתישבים ליד השולחן, היינו רעבים.
אני זוכרת איך היינו מנסים להערים על סבא בקריאת ההגדה בכדי שהקריאה תסתיים מהר .
גם כשעברתם לרחובות, לא וויתרתי על המפגשים בינינו.
הרבה חופשות בילינו יחד, לא פעם הפרענו לחיה במנוחת הצהריים ואז היתה שולחת אותנו לשחק בגן שהיום נקרא על שמך.
וכך הזכרונות עולים וצפים. מידי יום צץ לו איזה זכרון אחר ממך,
לפעמים זיכרון עם חיוך וקריצה, ולפעמים זיכרון עם כאב וגעגוע.
אני כל-כך מתגעגעת אליך ולביחד של שנינו, לשעות שישבנו רק אתה ואני, שנינו לבד.
אני נזכרת איך הכנו יחד ארוחת צהריים, אתה את הפסטה ואני את השניצלים.
זוכרת את היום שבאת אלי ולימדת אותי איך להוריד קבצים מהאינטרנט...
ואיך פעם ביקשתי ממך לקנות לי סיגריות, ואתה שהתנגדת לעישון ענית לי:
"נראה לך שאני אקנה סיגריות?"
בסופו של דבר קנית לי אבל לא הפסקת אחר-כל למלמל:
"אני לא מאמין שקניתי לך סיגריות".
שבועיים לפני שנהרגת קפצת אלי ביום ששי בצהריים לביקור, כאילו באת להפרד.
ישבנו ופטפטנו, העלנו זיכרונות מסבא ומסבתא, סיפרת לי על הטיול שאתה מתכנן אחרי השחרור,
ותוך כדי דיבורים ביקשת שאפתח את הרדיו בגלי-צה"ל כי רצית לשמוע את שלמה ארצי
ב"עוד לא שבת".
עכשיו אתה אינך ואתה כל כך חסר, אתה חסר לכולנו, למשפחה, לחברים...
והגעגועים אליך לא נגמרים...
נכון, כולנו ממשיכים וזורמים עם חיינו, אך שום דבר כבר לא אותו דבר, יש הרבה מועקה,
הרבה עצבות ובעיקר הרבה מאד געגועים.
בכל אחד מאיתנו השארת משהו ממך.
לכל אחד שהכיר אותך יש את העמר שלו.
ולי נשאר העמר המיוחד שלי, הבן דוד שלי שאני שומרת עמוק עמוק בלב שלא יעלם,
ואוחזת חזק חזק בזיכרון שלא ידהה.
