13.3.09 - ההספד של חיה אל- קבץ |

חזרה להספדים >

עמר,
10 שנים שאתה איננו, 10 שנים בלעדיך, שנים שהם בעיקר שלך ואיתך.
10 שנים שאני בתוך הוויתך, חנוקה בתוך מערבולת חייך שנעלמו מחיי.
10 שנים של מסע הזוי ומפרך. מסע רווי געגועים בלתי נלאים, שהגוף זקוף, הנשמה שפופה ואני כואבת בדממה.
והכאב הזה חי בי ונוקב, כמו בהתחלה, ואין מרפא.
והעצב עוטף אותי, ואני כל-כך מתגעגעת אליך, וכבר אין לי כוח להתרפק ולהתרפק על זיכרונות ממכסת החיים הכל-כך קצרה שלך.
10 שנים שאני כל כך איתך, כל כך קרובה אליך, כל כך יחד איתך, כל כך עמוק בחייך, עד שאני מרגישה שהפכנו לאחד.
ולפעמים אינני יודעת האם אתה המת החי או שאני זו החיה המתה.
החלל שהשארת בחיי כל-כך גדול שאני כבר לא יודעת איך אפשר עוד למלא אותו, והוא עדיין שואב אותי לא פעם למטה, לימים של עצב, כאב, חרדות ופחדים.
22 שנה נשאתי אותך על כפי והכלתי אותך בתוכי ובנפשי בגאווה. עטפתי אותך תמיד בחום ובאהבה, וליוויתי אותך לכל מקום שיכולתי.
ואני זוכרת איך גדלת, וצמחת, וחווית כל-כך הרבה חוויות, ותמיד אבא ואני שותפים, מתבוננים, מעורבים, תמיד איתך. נסחפים אחריך בשמחות, בלחצים ובהתרגשויות…
כשהתגייסת, הגעת ללשכת גיוס בפנים קורנות, מלא תוכניות, מלא תקווה, מלא רצון לתת מעצמך, שמחת כאילו אתה יוצא לאיזו הרפתקאה מאתגרת. ואני מלאה בחרדות ומלאה בפחדים.
אך למרות הכל הצלחת לסחוף אותנו לחווית הגייוס שלך, שמחנו בשמחתך והתפללתי שתסיים את שירותך בשלום. החרדה לגורלך דחפה אותנו, את אבא ואותי לרדוף אחריך לכל מקום בו נמצאת, באימונים, בשבתות שסגרת, בבסיס או בשטח, וכשלא הגעת הביתה הגענו אליך למקומות שכוחי אל.
בחלומותי המבעיתים ביותר לא חלמתי על כך שהגורל האכזר יפריד בינינו בשלב כה מוקדם לחייך.
10 שנים שאנחנו מתנהלים ללא נוכחותך, 10 שנים חסרות רחמים.
אבל מאז אותו יום אני נושאת אותך בתוכי, ואתה- מסרב למות, מסרב לגווע.
שנים אחרי נפילתך לא קלטתי ולא עיכלתי את אובדנך, גם ידעתי, שלא אתן לך למות ולהעלם בגיל 22. הרגשתי שאני חיבת להחיות אותך. ואז התחלתי את המסע שלי אל תוך חייך. מסע לא קל, התחלתי להתוודע לפינות בחייך שלא הכרתי.
הכרתי את עמר של החברים, עמר של הצבא, של הצופים, של המשפחה. ובכל המסע הזה, הפצע פתוח ומדמם, והלילות ללא שינה, לוקחת כל פעם אוויר וממשיכה, ואתה איתי כל הזמן, ילד מלווה שלי, מלווה אותי בכל המסע הזה, עד שהכל הושלם, הספר והאתר לזיכרך. אז הרגשתי שנולדת מחדש, שחזרת הביתה שחזרת לבתיהם של כל האנשים שאהבת.
והחודש באת שוב, הופעת לי בַחלק הכהה של הלילה, בתוך האפילה הסמיכה.
פתאום חלמתי עליך. מעטים הם הלילות שהופעת לי בחלום, והנה אתה פה, בתוך חלום מלא אור, פתאום נכנסת הביתה, מציץ אלי למטבח וקורא: " אמא" ואני מביטה אליך. "אני כאן!" אתה אומר,
ואתה מחייך את החיוך הזה שלך, ונכנס.
ואני מביטה בך ולא זזה. "אני פה, את לא רואה?", ואני קופצת ומחבקת, ומחבקת ובוכה, ובוכה ומנשקת.
על מנת להגיע לפניך, ללחי, אני צריכה לעמוד על קצות האצבעות ולהתאמץ. ואני מסתכלת שוב על פניך. ומחבקת ושוב מנשקת, וכל הדמעות של כל השנים זורמות, והאיפור נמרח. ואני מחבקת ולא מוכנה להרפות, שמא תעלם לי שוב. והדמעות הרבות לא איפשרו לי לראות, ואני מנגבת את הפנים ואתה מחייך אליי ומצמיד אותי אליך. ואז אני אומרת לך שצריך להודיע לאבא לשירה ולרועי צריך להודיע לכולם שחזרת, ואני לא עוזבת את ידך לרגע, שמא תעלם לי שוב. ואתה מנחם ומרגיע, ומבטיח שלא תעזוב, שאתה נשאר לתמיד.
ואתה כל כך חי, כל כך מוחשי, חזרת, חזרת מרחוק, חזרת אלי , כפי שאתה. ואני נוטלת אותך בידי ואני מראה לך את השיפוץ שעשינו בבית, ואתה מחייך אלי, ואני מראה לך את האדניות עם התבלינים ששתלת במטבח, ושאני ממשיכה לטפח כפי שהבטחתי לך כשהתגייסת. ואני מספרת לך איך כל רגע חשבתי עליך, ואנחנו בוכים כולם, כי כל כך התגעגענו. והנה אנחנו שוב יחד .
ואז באה היקיצה, וההתנפצות. ואני קמה לעוד בוקר, לעוד יום עם המציאות המשתקת הזו בלעדיך, ועם המועקה שאני נושאת כבר 10 שנים.
ואני לא יכולה שלא להפליג בהזיות מה היה אילו היית חי איתנו.
עולם שלם חיכה לך, הכל היה פתוח והשמיים היו בשבילך הגבול... חיים עם המון הזדמנויות, המון טיולים, חתיכות, חברויות, בילויים, לימודים, המון מהכול, כי היית כל-כך צעיר... רק בן 22, ממש בתחילת חייך, רק התחלת להגיע לתובנות, מלא שמחת חיים, הכול נראה כל כך מבטיח.
לפני חודשיים היית צריך לחגוג 32. אני מתבוננת בחבריך ורואה בהם אותך, כמוהם וודאי גם אתה היית כבר אחרי הטיול הגדול, בסיום לימודיך, עסוק באיזו עבודה, שקוע באהבה גדולה או אולי בתוך זוגיות יציבה, אולי כבר בתוך משפחה, כמו רבים מחבריך.
מאז שאינך איתנו דברים קורים, אירועים מתרחשים, והזמן זורם לו. שנת 2000 חלפה, ממשלות נפלו, נשיאים התחלפו, יצאנו מלבנון, נפתחו חזיתות חדשות, כבישים חדשים נסללו, טכנולוגיות חדשות, והפועל ת"א, הקבוצה האדומה שכל-כך אהבת, ומיקומה בטבלה, וודאי היו מסבים לך הרבה נחת.
ללא ספק זו היתה צריכה להיות התקופה שלך.
ואני כואבת כל כך, כי אני יודעת כמה היית מעורב בכל ההתרחשיות והאירועים בארץ ובעולם, וכמה היית מאושר להיות חלק מכל ההמולה הזו.
והחמצה הזו, על כל מה שיכולת ואינך, כל מה שנמנע ממך, הידיעה על כל מה שקפא, שעתידך נמחק ולא ימומש, לא נותנת לי מנוח.
וכבר אינך שותף יותר לחוויות המשפחתיות שעוברות עלינו.
שירה בנתה עם דני משפחה, יש לך שני אחיינים מתוקים, שלא הכרת, ידיך לא נגעו בהם, לא חיבקו אותם, ניגזלה ממך ההנאה לשחק איתם לטייל איתם, אבל הם מכירים אותך, מזהים אותך בכל תמונה ושומעים עליך המון.
רועי גמר עם הטיולים של אחרי צבא, עשה צעד, עבר לגור בתל-אביב והתחיל ללמוד.
אנחנו עוברים כל-כך הרבה דברים בלעדיך, יש כל כך הרבה חיים סביב: צמיחה, שמחה, אור, זרימה, פריחה, ואתה אינך.
אני רק עוד רוצה להודות לך על הזכות שנתת לנו להיות אתך.
על רגעי האושר הרבים שהענקת לנו בחייך.
על שאיפשרת לי לחלוק עמך זמנים נפלאים כמו גם קשים,
על שהיית לי לא רק לבן, אלא גם חבר ולו רק ל- 22 שנים.
תודה על החברים הנהדרים שהשארת אחריך, שמסייעים לנו להמשיך להיות איתך, בפניהם אני רואה את פניך, ושומעת אותך בצחוקם.
תודה על כל האנשים החדשים שסבבו אותך ונכנסו לביתנו בזכותך, מהם אנחנו שואבים עידוד וצוברים לא מעט כוח לשאת בסבל הנורא של חסרונך.
תודה על שהשארת ברועי ובשירה, חלק מדמותך.
תודה על כל מה שהשארת לנו בתבונתך, ברגישותך ובחכמתך.
ושיהיה לי רק את הכוח ותעצומות הנפש לשאת את כאב יסורי השכול, ואת יסורי הגעגוע.
אמא

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ