14.3.14- ההספד של חיה אל-קבץ |

חזרה להספדים >

יום ראשון יב' באדר, ה-28 לפברואר 99. בבתי הספר חוגגים את מסיבות פורים. אני נשארתי בבית, לא הלכתי למסיבה בבית הספר בו עבדתי כי עדיין לא עבר חודש מיום מותו של אבי, אבא מנדק. אני עסוקה בהכנת מערכי שיעור על מגילת העצמאות.
ב- 12.30 מצלצל רועי, חבר של עמר ושואל אם עמר בבית. שאלה שנשמעה לי תמוהה, כי חברים שלו יודעים שבימי ראשון בשעות האלה עמר בדרכו לבסיס או שהוא כבר נמצא שם.
רועי חזר הביתה מבית הספר. אנחנו מתישבים לאכול ארוחת-צהריים ולפתע עוד טלפון ושוב חבר מחפש את עמר.
"ממש מוזר, זה כבר טלפון שני שחברים מחפשים את עמר", אני משתפת את רועי.
"אולי קרה לו משהו?" עונה לי רועי כבדרך אגב.
איזה פחד הציף אותי לרגע. ניגשתי לטלפון וצלצלתי אליו. שמעתי את המענה הקולי שלו והשארתי הודעה: "לא דיברנו בשבת, תרים טלפון שנשמע את הקול שלך".
המענה הזה הרגיע אותי במידה מסוימת, כי ידעתי שהוא יענה ברגע שישמע את ההודעה.
ברבע לשתיים רועי יצא מהבית לאסוף את מורן חברתו, להצגה "בוסתן ספרדי " בתל-אביב, ואני חזרתי והמשכתי במערכי השיעורים.
בחמישה לשתיים דפיקה על הדלת.
"בטח רועי שכח משהו" חשבתי.
פתחתי את הדלת, מולי ניצבו שלושה לובשי מדים, אחד מהם נשא תיק גדול בידו. עוד בטרם מישהו מהם פצה את פיו נתקפתי בבהלה נוראית.
רק הלב, אני זוכרת את פעימות הלב שהכו בי.
"את אמא של עמר?" שאל אחד מהם,
"מה קרה?" שאלתי, אף אחד מהם לא ענה. הם הושיבו אותי בסלון, והתישבו סביבי.
אני, מעורפלת לגמרי, מאובנת, בתוך בלבול נוראי, בתוך אפילה בלתי נתפסת, מרחפת בתוך עולם בלהות, בשתיקה מוחלטת, אפילו לא בכי, אבל מיד מבינה שברגע זה עולמי חרב עלי.
בסלון דממה, מילה לא נאמרת. אחרי שתיקה ארוכה שאלתי:
"תאונת דרכים? "
"לא" ענה לי אחד מהם, "פעילות מבצעית בלבנון."
"מה הוא עשה בלבנון?" שאלתי "הרי הוא במטולה במקום בטוח.."
עמר , רצית להגן עלי ולחסוך ממני לילות ללא שינה, לרגע לא חשבת כמה לילות לא אשן אם יקרה לך משהו. וזה קרה.
באיבחה חדה אחת נקטעה מתנת החיים המופלאה שהענקת לנו.
בשניה מקוללת אחת, אתה איבדת את חייך ולנו החיים נסדקו בשברים ענקיים.
מהר מאד הבנתי עד כמה אנחנו חיים פה על תנאי, בלי מוצקות קיום. כל מה שהיה עד אז ברור ומובן, הפך פתאום לבלבול קשה וכואב, והכאב הזה פשוט אינו נגמר. הוא נמשך ונמשך כבר 15 שנה.
לו רק ידעת כמה כאב נצרב לי בלב מאז אותו יום ארור.
15 שנה יום ולילה עם כאב שאין לו לא חוקים לא תרופה וגם לא הנחות. הוא שזור בתוכי, בתוך חיי, ודבר לא יכול לשחרר אותו. כמו צירי לידה, הבאים ונעלמים, כשבין ציר לציר יש הפוגה, ובין גל כואב אחד לשני צריך לקחת אוויר עד לגל הבא.
ככה הכאב שלי על אובדנך. בא ונעלם, ואני יודעת שהוא יחזור, ואני יודעת שהוא יכאב, ואני אחכה בדממה עד שיחלוף.

אובדנך הוביל את חיי לנתיב חשוך ואפל שמואר בכל הזיכרונות שנותרו לי ממך. השארת אותי, את אבא, את שירה, רועי, משפחה שלמה וחברים, כל-כך הרבה חברים, שבויים כולם בזיכרונות ממך. כל אחד עם מה שהשארת לו. אך כל הזיכרונות, גם אם הם טובים ככל שהיו, הם מהולים בעצב וכאב על אובדנך.
אתה עוטף אותי בכל-כך הרבה זיכרונות, 15 שנה אני מקלפת אותם מתוכי שכבות שכבות, נוגעת בכאב ובגעגועים אליך. יודעת שזו הדרך הטובה עבורי לחדד את חושיי ולשמר אותך בתוכי.
9 חודשים נשאתי אותך בתוך רחמי בשמחה ובציפיה גדולה.
22 שנה גידלתי אותך באהבה ללא תנאי.
ו-15 שנה אני מכילה אותך בתוכי בכאב ובגעגועים. ופה עמוק בתוכי דבר כבר לא ייקח אותך ממני .
אתה ואני שנינו יחד בתוך מסע הזיכרון שלי, אתה עם עתידך האבוד ואני עם הגעגועים אליך. מסע בו אני נושמת בשביל שנינו. לפעמים אתה דוחף אותי קדימה, לפעמים הודף, לפעמים תומך, אבל תמיד נמצא. אני מדברת ואתה מקשיב, אני עונה ואתה מביט. מסע ארוך שלא נגמר.
רציתי שתדע שאני חושבת עליך המון, וזה מוזר, כי כשאתה צף לי בזיכרונות, המחשבות שלי עצובות אך מחייכות, וכל-כך טוב לי שלפחות ההוויה שלך החקוקה אצלי בזיכרון היא של אדם שמח.
קשה לי למצוא מילים גדולות לתאר געגוע לדברים קטנים, אבל אני כן יכולה לספר לך שבזיכרון אצלי הפנים שלך תמיד צוחקות, העיניים בורקות וממזריות, המבט שלך על פי רוב ציני אבל ציני שמשרה סמכות וביטחון, ואני עוד שומעת את ה- "יהיה בסדר מה את דואגת" כשאני מתלבטת או מבקשת משהו.
כל כך סמכתי עליך בהכל והיית רק בן 22.
כשאני חושבת עליך המחשבות שלי מחייכות כי אני מכוונת את הלב למקומות ולרגעים הנעימים שהיו לי איתך.
לאנרגיות הטובות שהכנסת תמיד הביתה כשפתחת את הדלת.
לימים שהסעת אותי לעבודה כשהיית צריך את האוטו לסידורים, אני נזכרת בשיחות שהיו לי איתך במהלך הנסיעה, שום דבר לא ברומו של עולם אבל הכל בהרגשה של נינוחות וציניות מצחיקה.
אני נזכרת בימים שערכנו יחד קניות, ובהערות הביקורתיות שלך על כל מה שאני קונה. כמה שעשעת אותי כשהחזרת מהעגלה למדפים דברים, שלך, הם נראו מיותרים.
אהבת לבשל. בבישולים שלך, דייקת מאד בחיתוכי הירקות, אבל הבלגן שהשארת תמיד במטבח היה נוראי. כמה נהנית מעצמך כשהנחת את קערות האוכל על השולחן. כאילו גם אתה היית מופתע מהתבשילים שיצאו בסוף. כולנו נהנינו מהאוכל, ואני התמוגגתי גם מהפינוק.
אהבת לטייל בארץ, טיילת לבד, טיילת עם חברים, בצופים ליווית את החניכים בטיולים, כבשת את הארץ במובן המלא והאמיתי של המילה. צברת רפרטואר עשיר של חויות .
היית בחור חסון, בכל מסגרת שהיית הקפדת על כושר. אחרי כל מאמץ גופני לגמת כמות חמצן כפולה, כאילו ידעת שעוד מעט תאזל המיכסה.
לא היית דברן גדול, ידעת לשתוק, בלי מבוכה, בנחת. גם השתיקות שלך היו לעיתים יותר ממילים. יכולת לדבר בקודים, בקריצות וברמזים.

עמר, אף פעם לא לקחנו אותך כמובן מאליו.היית צעיר אבל כל כך סמכותי ובטוח עם תובנות בוגרות. צמחת בדיוק למה שכיוונתי. אומנם בלימודים כיוונתי הרבה יותר גבוה, אבל אתה בחרת לתת להם הרבה פחות משקל. עם זאת, ידעת היטב להתעקש על עצמאותך וחופש הבחירה שלך. עשית כמעט את כל מה שרצית לעשות. כשהצבת לעצמך יעדים, כשקיבלת החלטות, גם אם נערמו קשיים בדרך לא וויתרת ולא התפשרת.
כך היה כשהצבא לא היה מוכן לשחרר אותך לשנת שירות, המשכת להלחם עד שנענית.
כשנפצעת ונאלצת לעזוב את סיירת גולני, בזכות הנחישות שלך חזרת למערך הלוחם והגעת ליק"ל.
הבנת שהעתיד בנוי על מה שאנחנו נעשה ולא רק על מה שנאמר. ואתה עשית.
אהבת את החיים. ב-22 שנות חייך מיצית את החיים עד תומם, בלעת אותם. לשניה לא עצרת. השארת אחריך איזו עוצמה שהיא כמו גל צונמי ענק שדוחף את כולנו קדימה ועוזר לנו להמשיך הלאה.

הכאב אומנם שזור בחיינו וזיכרון האובדן ישאר איתנו תמיד, ולמרות זאת אנחנו מנסים לתת לחיינו משמעות. אנחנו אוחזים בהם ולא מרפים. מחפשים תמיד את האושר הקטן מסביב. מנסים לראות את הטוב ואת היופי, לחבק את החיים על השמחה והעצב שבהם, כי בכולנו טבוע יצר הקיום והרצון לחיות. הקושי הגדול הוא שאתה חסר בנקודות הזינוק המשמעותיות בחיינו ובחייהם של חבריך.
במשפחה נוספו לך 3 אחיינים, ליהיא עומרי וגלי המחזירים לנו חלק מהאנרגיות שזלגו מתוכינו.
יש גם אהבות שהבשילו לנישואין, של רועי וסיוון ושל עמית ובן, ואתה איננו. ואתה חסר.
אתה חסר גם במפגשים עם החברים שלך, למרות שבכל מפגש איתם, אתה רוחש מעל וגם מתחת לפני השטח. אני גם יודעת שהגעגוע הזה שבו אני לוקה, מפעם גם בהם שאיבדו אותך, וששום זמן אבוד לא ימחה את הזיכרון הזה שיש להם ממך.
עמר, רציתי רק שתדע, שאתה ממשיך לחיות בלבבות שהשארת אחריך, בכאב מעיק ובגאווה גדולה. היית חלק מדהים מחיי ומחיי כל מכריך וככה אנחנו רוצים לזכור אותך.

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2018 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ