14.3.2014- ההספד של רועי פראתי |

חזרה להספדים >

ופתאום זה בא לי / ראג`סטן, נובמבר, 2000
אתה כאן אני יודע. מביט בי מלמעלה עם החיוך התמידי הנסוך על פניך. עדיין עם זיפי הזקן שלא הספקת לגלח.
אתה תמיד בא אלי בנסיעות כאילו הגעת להנעים זמני בשיממון הדרך החולפת. ואולי אני מזמינך כמו שאמר לי פעם מישהו. יש משהו קסום בהרגשה של לדבר איתך, כמו שהיית כאן חי וקיים.
מעטים הזוכים לזאת בימנו כי כולנו כבר מורגלים בדבר והופכים כמעט אדישים.
ופתאום זה בא, כאילו משמיים תוקף, לא עוזב זה נכנס ללב, לנשמה.
זה נפלא שאתה בא לבקר אך אם תוכל רק לדבר להגיד לי, מצטער.
מצטער שנטשתי בלי לומר אפילו שלום.
מצטער שהייתי אני הגיבור. ובעצם עכשיו במלכות השמיים, אני כוכב ואני אוהב אותך גם עכשיו.
אז אם לדבר אינך יכול, אז בוא עוד פעם אפילו רק בחלום. ואם יזדמן לך תהיה כאן חיי וקיים ותאמר לי בעצם שאתה לא שם, כי אני כאן ואני אוהב אותך גם עכשיו.

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ