15.3.2019 - ההספד של אורי רנצר |

חזרה להספדים >

עשרים שנה אחרי, הזיכרונות הולכים ודוהים, הולכים ונעלמים.
ביקשתי וקיבלתי רשות מחיה לשתף בכמה זיכרונות אישיים כדי שלא יעלמו לי לנצח.


זיכרון ראשון – מאי 1990 כיתה ז' ערב ל"ג בעומר. נקלעתי לסיטואציה לא פשוטה, אין לי חבר'ה לעשות איתם מדורה. בערב אני אוזר אומץ ושואל את עמר, שהיה בכיר בהנהלת המדורה, אם אני יכול להצטרף למדורה, שהיתה גם הכי גדולה והכי שווה בשכבה, והוא ישר מסכים, בשבילו הייתי בקבוצה בצופים וזה מספיק, בשבילי זה היה רגע מאושר שחסך ממני מועקה גדולה מאד.

זיכרון שני – 1991, מחנה קיץ, כיתה ח', יוסי (שם בדוי) הצטרף לשכבה רק לפני מספר ימים, ומסיבה מרושעת כלשהי ניסה לעשות עלי חרם בין הבנים. עמר היה נחרץ מאד בהגנה שלו עלי, וכמובן שהמילה שלו קבעה, לא היה שום חרם.
אגב, אחרי המחנה, אותו יוסי לא המשיך אתנו בצופים.

זיכרון שלישי – 1995- 1998 תקופת הצבא, כמעט כל יום שישי בצהריים, עמר היה מתקשר אלי באופן קבוע סביב השעה 14.00 והיינו קובעים להפגש ב – 15.00 בשבט, שעה לפני שכל החבר'ה מגיעים.
לרוב עמר רק חזר מהבסיס אחרי נסיעה ארוכה מהצפון הרחוק, שעות ספורות לפני המפגש הזה בשבט, אחרי שבוע תופת בשטח 100 או סתם שבוע מפרך במסלול של פלס"ר גולני, אבל על המפגש הזה הוא לא וויתר אף פעם.

זיכרון רביעי – 1998 עמר החלים בבית אחרי ניתוח ברגל. אני שהייתי במצב של ריב תמידי עם אמא שלי, קנאתי ביחסים הטובים שלו עם חיה, עישנו נרגילה במרפסת הקטנה בחדר שלו, ובעיקר בילינו שעות על גבי שעות בלהכיר בנות באמצעות טכנולוגיה חדשנית ופורצת דרך (של אותם ימים) צ'טים באינטרנט.
אני זוכר את הנחישות שלו לחזור לתפקיד קרבי, ואיך זה נראה רחוק לאור מצבו הרפואי, איך בעזרת קשרים של איזה דוד קצין הוא הצליח לקבל את התפקיד הנחשק בחפ"ק של תת אלוף ארז גרשטיין מפקד היק'ל.
דיברנו גם על הסכנות שבתפקיד הזה, חשוב לי לציין שהוא התנדב לשרת במקום ובתפקיד המסוכן ביותר בצה"ל מתוך ידיעה ברורה על הסכנות, כשהערך המוביל אותו הוא שלא משאירים את העבודה הזאת למישהו אחר, חד משמעית קיים איפה שהוא בינינו גבר בשנות ה- 40 שחי היום בזכות העמדה הערכית הזאת.

זיכרון חמישי – 1998 מוצב ציפורן, התקשרתי לשאול איפה הוא, והוא ענה לי שהוא בדרך לכבות שריפה באיזה מוצב, כן מסתבר שצוות חפ"ק מפקד יק"ל היוו גם תחליף לשירות הכבאות בתוך רצועת הביטחון בלבנון, ממש סיטואציה ממלכוד 22.
בסוף אותו שבוע חזרנו יחד מהצפון ברכב של עמר, כשהתקרבנו לרחובות הוא התקשר לרועי וביקש ממנו להכין לו משהו לאכול, נדמה לי שזה היה שניצל...

זיכרון שישי – דצמבר 1998, משחקים כדורגל בבכור לוי, אני חותך מוקדם כדי להספיק לארוז לקראת הטיסה שלי למחרת לדרום אמריקה. עמר עצר את המשחק ונפרד ממני עם חיבוק חזק.
זאת גם היתה האחרונה שראיתי אותו.


יש עוד עשרות אירועים שאני זוכר,
את הפאקטים של LM  אדום שקנה לי בלבנון, והתשובות המתחמקות שענה לחיה כששאלה במה מדובר... כדי שלא תגלה שהוא נכנס ללבנון.
את הפליז המכוער שהוא מכר לי במחיר מופרז לפני שטסתי לדרום אמריקה.
כשהגענו להצגה בקאמרי, אחרי ניווט של יומיים בשטח, בבגדים מטונפים בלי מקלחת.
את הנסיעה לשבוע הספר בכיכר מלכי ישראל כשהוא להוט לקנות ספר על שח-מט כדי להשתפר במשחק,
איך הוא שר בקולי קולות תוך דפיקה עם היד על גג האוטו והשמעת הג'ינגל של "ישראל חזקה עם פרס".
את אימוני הכושר לפני הגיוס בחולות ראשון.
את הפעם שלקח  אותי למיון אחרי שפרקתי את הכתף.
איך שהיה מטריף את ענבל בישיבות צוות עד שפעם נטשה את הישיבה בבכי ואיך הוא היה מפייס אותה בשניות.
איך הוא היה גאה בגן האירועים שאבי הקים בנען.
את הצפייה המשותפת בגבעת חלפון בחדר השכב"ג כשהוא מדקלם את כל הסרט בעל פה.
ןיש עוד מאות זיכרונות...
כבר 20 שנה אני מתגעגע, הוא היה חבר אמת, הרבה לפני שצוות המילים האלה הפך לביטוי שחוק. אני מקווה שלארד, הבן שלי יהיה יום אחד כזה חבר.
ועוד זיכרון אחד, בטיול בבית ספר התיכון נפלה עליו רוח שטות והוא החל לשיר את הפזמון של השיר  בצהרי היום – "היי היי כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר..." הוא שר ושר ולא הפסיק גם כשכולם מסביב התחננו... אז, זה נראה כמו הלצה חסרת משמעות שמאד אופיינית לעמר, אבל במחשבה לאחור המילים האלה של מאיר אריאל לצלילי הלחן הגאוני של דיוויד ברוזה הם התמצית והזיקוק של מה שעמר היה, משהו קר בלב מדבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

- הג'ינגל של "ישראל חזקה עם פרס", את אימוני הכושר לפני הגיוס בחולות ראשון, את הפעם שלקח  אותי למיון אחרי שפרקתי את הכתף, איך שהיה מטריף את ענבל בישיבות צוות עד שפעם נטשה את הישיבה בבכי ואיך היה מפייס אותה בשניות, איך היה גאה בגן האירועים שאבי הקים בנען, את הצפייה המשותפת בגבעת חלפון בחדר השכב"ג כשהוא מדקלם את כל הסרט בעל פה.
יש עוד מאות זיכרונות...

כבר 20 שנה אני מתגעגע, הוא היה חבר אמת, הרבה לפני שצוות המילים האלה הפך לביטוי שחוק אני מקווה שלארד, הבן שלי יהיה יום אחד כזה חבר.

ועוד זיכרון אחד, בטיול בבית הספרר התיכון נפלה עליו רוח שטות והוא החל לשיר

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2019 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ