15.3.2019 - ההספד של הדס טל קראה מירי טל |

חזרה להספדים >

בכל שנה, יום הזיכרון עבורי זה בעיקר עמר הזיכרונות עמומים ומסתכמים לרוב באחד בודד: עלייה משותפת במעלית השמאלית של הקומות הזוגיות, אני מביטה עליך מלמטה בביישנות ואתה מחייך אליי - לבוש במדי חאקי שהוחלפו לאחר זמן מה במדי זית. יתר הזיכרונות הם מהסיפורים, מהתמונות ומהאירועים היפים והמרגשים כל כך שמנציחים אותך.

בכל שנה מהדהד ומרטיט היום הנורא ההוא שקיבלנו את הבשורה. אני זוכרת כל מילה שנאמרה, פנים המומות של אמא ואבא, ובהלה של ילדה בת 10, שחג פורים הפך בן רגע להיות היום הכי עצוב עבורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהלב קטן מידי להכיל עצב גדול שכזה- ומאז התחושה הזו מלווה אותי, וישנה ההרגשה שהלב לא גדל, אבל העצב רק הולך ותופס עוד נפח, רוקם עור וגידים.
עמר, ליווית אותי בנתיבים שונים בחיי. שיחקתי עם חבריי בגן לזכרך שמתחת לבית, בכל בוקר במדרגות בית הספר פגשתי בתמונת המחזור שלך מכיתה ו', מחייך בחולצה לבנה, עליתי בעלייה לשבט שבסופה האנדרטה והכפכף שסימל אותך להרבה מחבריך, בין יתר הדברים.  השתתפתי בטיולים יפים לזכרך, בטורניר הכדורסל, בטקסים...
מצאתי עצמי חושבת "מי שמנציחים אותו כך – חייב להיות אדם מיוחד במינו". 
כשנהייתי למרכזת צעירה בשבט אני זוכרת שמיד פתחתי את הספר שלך, קראתי שוב ושוב את מה שכתבו עליך, נכנסתי לאתר, גם בו קראתי בעיון כתבות ומכתבים, צפיתי בסרטים, ניסיתי לשאוב השראה ממך, חשבתי מה אתה היית עושה, מה הניע אותך, אילו ערכים הובילו אותך.

אני חושבת שאת המושג "מלח הארץ" שבתור ילדה לא הבנתי את פירושו, למדתי בזכותך. כששמעתי וקראתי על המכתב שכתבת על תל פאח'ר, על איך שנלחמת להעלות פרופיל ולחזור ללבנון, על שנת השירות המשמעותית שלך, על הארצישראליות שהייתה מושרשת בך ועל החברויות העמוקות שיצרת- תהיתי, האם עוד קיימים אנשים כאלו? האם בנוער ובחברה של ימינו, שהאלימות בה שוצפת וגואה, שהטכנולוגיה מחליפה את הטיולים בטבע ואת החברות הטובה, האם קיים איזה עמר אחד? - "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"? כמוך? הייתי רוצה שאלו שיש בהם קצת ממך שיתעצמו, שיתרבו, שיבלטו מעל פני הקרקע ושיפיחו תקווה.

בכל יום זיכרון, כל שיר מלווה אצלי בתמונותיך, במשפחה שלך, בדור ההמשך שלה, המקסים, שמתרפק גם הוא על זכרונך. שלמה ארצי זה אתה, כדורסל זה אתה, פורים זה אתה, שבט זה אתה, כל כך הרבה דברים הם אתה, ובעצם, אני יותר שנים זוכרת אותך ממכירה אותך.
פעם שמעתי את אמא שלי אומרת "מאז שזה קרה, אבד הניצוץ בעיניים הבהירות והיפות שלהם" ומאז בכל מפגש עם הוריך, אני מחפשת את הניצוץ ההוא, בודקת-  אולי הוא כבר חזר. שלמה ארצי
ניסח את זה יפה, "למדנו לבכות" אותך עמר, אבל זה לא הולך ונעשה קל יותר עם השנים.

הדס

 

 

POWERED BY קידום אתרים
© 2024 כל הזכויות שמורות למשפחת אל-קבץ