אני עדיין רואה אותך.
וכשאני רואה, תמיד רואה אותך חוזר הביתה.
רואה אותך חוזר מבית הספר: רציני, מהורהר ורעב.
רואה אותך חוזר מהצבא: עם תרמיל גדול, מחויך ו...רעב.
רואה אותך חוזר מאוחר, כמעט בוקר, מופתע לגלות אותי בסלון, ורעב.
ואני עדיין רואה אותך חוזר הביתה.
ואני מחכה שתגיע,
תמיד עם סירים,
והפינוקים שרק אתה אוהב,
בכדי שלא תשאר רעב.
אני עדיין רואה אותך.
את הפנים הקורנות,
העיניים הצוחקות,
החיוך,
אני רואה את תנועות הליכתך.
ושומעת את גוון קולך.
ורואה את מה שעברנו יחד.
והכל פתאום חוזר,
ואני מחייכת
כאילו אתה פה, חי ונושם.
ואני עדיין רואה,
רואה וגם יודעת
שעשרים ושתיים השנים שלך
בעצם מקופלות אצלי
בחדרים שבלב
ובמגירות שבזיכרון.
ושם אני רואה אותך.
רואה וזוכרת,
שם אני שומרת הכל:
את הפנים,
ההליכה,
התנועות,
את ניגון הקול...
והתמונות עולות וצצות,
באות והולכות...
ואני,
אני לא יכולה לשכוח,
זה פשוט רודף
ולא נותן לי מנוח.
כן,
זוכרת הכל ושומרת הכל,
שרק לא יאבד לי עם השנים,
שלא ידהה,
שלא יקהה,
שלא ישמט.
וזה חוזר וחוזר
ואני כל-כך מתגעגעת לשנים הרחוקות ההן,
ולא יכולה לשכוח.
ואני זוכרת את הימים,
כל דקה שהיינו יחד.
זוכרת הכל איתך.
והזיכרון הזה רודף ורודף ולא מרפה,
רודף ולא נותן לי מנוח.
ואני כל-כך מתגעגעת
אל השנים הרחוקות האלה איתך,
כל כך מתגעגעת
לכל מה שאני לא יכולה לשכוח.
עמר השאיר לנו המון זיכרונות, זיכרונות שהוא יצר במו ידיו, במעשים שעשה ובאנשים שאסף סביבו. לחברים האלה של עמר, ולחברים שנכנסו לחיינו לאחר נפילתו אני רוצה לומר כמה מילים.
הגעתם אלינו ביום בו עמר נפל. חלקכם לא הכיר אותנו לפני כן, ליוויתם אותנו בימים של אובדן הדרך, כשהיינו נתונים בתוך השבר העמוק של חיינו. אני יודעת שגם לרבים מכם היו אלה ימים לא פשוטים, ולאורך כל אותה תקופה הייתם איתנו, נשארתם ולא עזבתם.
הנוכחות שלכם אצלנו בבית היתה כל כך חשובה לנו בימים קשים אלה, לגעת בכם זה היה כמו לגעת בעמר, משהו ממנו זרם בכם. לא פעם הייתם עבורינו לא רק יד מחזקת אלא גם כתף תומכת. לנסיקה ולהתרוממות שלנו, במהלך השנים היה לכם חלק לא מבוטל.
כמו שלנו גם לכם היה חשוב לשמר את זיכרו של עמר, ולאורך השנים לקחתם חלק פעיל בהנצחות שנעשו לזיכרו.
יחד עבדנו על הספר הפורש את סיפור חייו, יזמתם טורניר כדורסל, טיולי אביב, וזה המשיך עם טיולי שבט צופי מודיעין. באור יהודה משפחת נקר היקרה, שאימצה את עמר בשנת השירות עמלה וטרחה בהנצחתו: בבית הכנסת השכונתי, בפארק הסמוך לשבט הצופים בעיר, ועדיין מלווים אותנו כל שנה ב"מבצע עמר" שעורך שם השבט.
20 שנה עברו ואתם איתנו, בשמחות המשפחתיות, בימי ההולדת של עמר, תמיד אתם מגיעים עם חיוך על הפנים, ומכניסים הביתה איזו אנרגיה טובה מלאה באור.
אתם והמשפחות שהקמתם הפכתם עם השנים לבני בית אצלנו.
על כל תשומת הלב הזו, הרגישות שלכם, האהבה הגדולה שאתם מרעיפים עלינו, ועל החיבוק הענק שלכם לאורך 20 השנה, אנחנו רוצים פשוט לומר לכם תודה.
עבורינו אתם היום לא רק - חברים טובים, אלא משפחה אהובה שעמר השאיר לנו במתנה.
